Twenty Four Seven

(ובעברית, יש לנו פה אורח, תתנהגו יפה...!)

שלום לכם, אני בני מהבלוג זווית המבט.

כשעברו בישראבלוג מהדף הראשי הישן, לחדש, היה איזה שבוע בו שמו שני פוסטים של פוליטיקאים בדף הראשי. מה שממש עצבן אותי וגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. בעקבותיו אילנה תמיר - מנהלת ישראבלוג - הגיבה וכתבה לי ככה. ותהיתי, אם באמת יש מצב שמישהו יעשה מנוי, לבלוג, שהפוסט שלו פורסם בדף הראשי.

לא היה נשמע לי הגיוני, מהסיבה שיש כל-כך הרבה פוסטים שמתפרסמים בדף הראשי 'פר' חודש.

אני מודה שאני מנוי ב- 153 בלוגים, ויש לי בסרגל הקבועים עוד כ- 1,000 בלוגים, אבל לחשוב שכל פוסט שימצא חן בעיני קורא, יגרום לו לעשות מנוי - לא נראה לי ריאלי.

כמו כן, אני גם מודה, שבאיזשהו שלב, גם יצא שהפסקתי לקרוא פוסטים 'מומלצי עורכים', (למרות התגובה של אילנה), כיוון שכמות המגיבים אצלי בבלוג הלכה ועלתה מיום ליום, ובסופו של דבר העדפתי את הבלוגים של המגיבים שלי, על פני בלוגרים שמפורסמים בדף הראשי.

התחושה ש'ככה יותר נח לי' נבעה מכמה סיבות.

גם מהסיבה שאני לא יודע עד כמה אותו בלוגר שפורסם, מעוניין בכלל לפתח איתי שיחה דרך התגובות, גם בגלל שמאד חשוב לי לעודד את המשך הקריאה של המגיבים אצלי בבלוג, וגם בגלל שכשאני קורא פוסט של מישהו שאני לא מכיר, פחות קל לי לחוש את הרגשות שלו ולדעת באיזו נימה הוא כותב את מה שהוא כותב.

לעומת זאת, כאשר מדובר בבלוגר שאני קורא ומכיר, תמיד קל לי מאד לקשר את מה שהוא חש - לפוסטים קודמים שלו, ולהבין אותו טוב יותר.

ולמרות שלי ושלבלוגרים אחרים בישראבלוג, אמנם היה מעניין לקרוא פוסטים שפורסמו בדף הראשי, באיזשהו שלב נשבר לנו מזה, כמו שתיארתי כאן.

השאלה בדבר הקשר, בין ה'מומלצים' למנויים חדשים, נשארה בעינה.

אתמול למדתי קשה למבחן של יום שני הקרוב, וכשהייתי מותש, תוך שוטטות באינטרנט, הגעתי לדף הראשי של ישראבלוג, ומשם לפוסט המומלץ, בבלוג הנוכחי.

איכשהו הנושא גרם לי להמשיך לקרוא (המון פעמים הנושא גורם לי דווקא להפסיק לקרוא), וכהרגלי בקודש, לאחרי שסיימתי לקרוא הכול, החלטתי להגיב, וקיבלתי תגובה חזרה.

אחר כך מישהי שהגיבה פעם אצלי בבלוג, החליטה להגיב לתגובה שלי, וככה התפתחה שיחה בין שלושתנו, אני, המגיבה שלי לשעבר (שהחליטה שאני מת) ובעלת הבלוג.

וזהו.

במהלך השיחה השתכנעתי לעשות מנוי לבלוג (אחרי שהציעו לי עוגות וקפה), וזו בעצם הפעם הראשונה, שאני עושה מנוי (או בכלל נתקל במישהו שעושה מנוי), בעקבות כניסה לבלוג, דרך 'המלצת העורכים'.

מה שאומר שאילנה תמיר צדקה במובן מסוים, וכן יש 'סיכוי למנוי' בעקבות הפרסום.

ובכל זאת, הייתי שמח לשמוע, מה לדעתכם קורה... עד כמה אתם מתרשמים מאותם פוסטים מומלצים, והאם תעשו מנוי בעת כניסות שכאלה.

חוץ מזה, יכול להיות שעשיתי את המנוי לא בגלל שזה סתם פוסט מהעמוד הראשי, אלא בגלל שהשתכנעתי שהכותבת היא יותר איכותית.

אולי זה בגלל שהיא לא גבוהה, ואצלה האיכותיות מתרכזת בפחות מקום, כפי שכתבה בפוסט הקודם - זה שהומלץ ובעקבותיו הגעתי עד הלום.

אני מקווה שבאמת אגלה פה כתיבה איכותית, ושאיהנה מכל רגע.

זה איחול קטן שלי לעצמי.

ואם גם אתם החלטתם לעשות פה מנוי בעקבות כתיבת הפוסט הקודם, אז אני מאחל את זה גם לכם.

*     *     *

ואני שואלת - אם אפילו בני עשה מנוי, לא תעשו גם?...

מידות הן לא עניין של מה בכך.

הן מתהוות ומתגבשות על כל צעד ושעל שאנו בוחרים לקחת. (רגע לא לברוח, לא מדובר בפוסט מיסיונרי ל'מודעות עצמית').

יש להן מקום פונקציונאלי מלא בחיינו, ובמהלך השנים אנו ממקמים את עצמינו על סקלת המידות.

כשמדובר באמות מידה, המשתקפות ביחסינו לעצמינו ולסביבה, כולנו עסוקים בחיפוש תמידי ואינסופי, אחר האיזון המבוקש שיביא מנוחה ומזור לנפשנו.

אבל לפעמים פשוט מדובר במידות.

מידות אורך. ורוחב.

לא כזה פשוט בעצם.

מידות הרוחב (שלי לפחות), הן דינאמיות ונתונות לאינספור שינויים, דוגמת מצבי רוח, תקופות פריון כאלה ואחרות, או סתם מסעדה שווה שהיינו חייבים לבדוק. הקטע הוא שבדיוק כמו שהן (המידות) מושפעות מכל אלה, ככה הן גם משפיעות בהיזון חוזר על אותם  אלמנטים בדיוק. ממש מידה כנגד מידה. (מה שאומר שלעולם לא באמת נדע אם רזינו / שָׁמַנו - כי בדיוק היה לנו טוב / רע, או  שמא להפך).

בשל מצבי הנוכחי המתחיל להסתמן כעגום (אמריקה - כל הזמן אוכלים פה!), אדלג ישר לעניין מידות האורך.

שלא כמו במקרה הקודם, במקרה זה מצבי די סטטי מגיל העשרה, ושלא כמו אצל קודמו, הוא גם לא ממש נתון לשליטתי.

זה מה אלוהים נתן. אלה הגנים (מזל שלאחראי יש גנים קצת יותר ארוכים משלי). השלם השלמתי עם המציאות.

האמת, בדרך כלל זה לא ממש הפריע לי.

הייתי מהנמוכות שתמיד היו בעניינים, ולא זכור לי שום אירוע חברתי טראומטי שסיבותיו נבעו דווקא בשל העובדה שחסרים לי כמה וכמה סנטימטרים. יתרה מזאת, לסביבה הייתה לעיתים אף נטייה לגונן ולעטוף, ואני התרפקתי חופשי.

יתרונות נוספים צצו ועלו בכל סיטואציה אפשרית, תמיד היה מקום נוסף בשבילי בשק שינה, או במושב התפוס של האוטובוס (ואם היה פנוי - מושב וחצי זה כבר ממש מיטה), אין לי בעיות עם המקום לרגליים בטיסות ואני יכולה להתיישב אם צריך על הבוסטר של אחד הילדים באוטו, ודווקא די בנוחיות.

בתמונות בי"ס או סתם בתמונות של החבר'ה הייתי תמיד מקדימה.

בימי האוניברסיטה העליזים עדיין השתמשתי בכרטיסיית נוער. היה חסכוני.

כשנכנסתי פה בפעם הראשונה לביה"ס התיכון החדש עם נסיכה מספר אחת, וליוויתי אותה לכיתה, אחד התלמידים היה בטוח שגם אני תלמידה חדשה,  ובשבוע שעבר אף נתבקשתי להציג תעודת זהות בפאב, ולא עזר שהצהרתי, והסגרתי את גילי המתקדם ואת העובדה שבמילא אני שותה רק קפה.

בהמשכו של אותו ערב ילדונת בת עשרים וחמש התיידדה איתי עמוקות (או שמא התחילה איתי, לא ברור), ותפסה אותי לשיחת הכרות נרחבת. בשירותים. מאוחר יותר היא גם ניגשה אלי לשולחן, לספר לי שהיא והחבר שלה (!) רצו להזמין אותי ל'דרינק', אבל המלצרית מהאירוע הקודם אמרה להם שאני לא שותה...

בקיצור, הוחמאתי, ושוב הפך החיסרון ליתרון.

אז סביר להניח שמורידים לי שנים גם לאור העובדה, שאני כולי כה יפה ומהממת ונראית צעירה להפליא, אבל איכשהו נראה לי שגם לגובה - או ליתר דיוק ל'נומך' - יש כאן איזה סוג של השפעה.

אלא מה, לכל חצי כוס מלאה מחוברת בדרך כלל גם חצי כוס ריקה, כמו חברה טובה שדואגת לבאלאנס.

ככה יוצא שכל זוג מכנסיים שאני רוכשת בשמחה וגיל חייב לעבור שחיטה אצל התופרת, ורק במכנסי ¾ אני זוכה למכפלת מקורית.

עקבים הינם פריט נדרש, ואלה מצויינים לי רק כשהם מוגשים על פלטפורמה, כל יתר ההגבהות לא ממש מסתדרות לי עם המיחושים בגב.

ונעליים שטוחות זה אחל'ה אבל אז אני נתקלת בבעיה העיקרית של קוצר קומתי.

העולם נורא גבוה לי תמיד.

אני לא מבינה את זה. דלפקי קבלה, כלי תחבורה למיניהם (כולל העגלה בסופר), השיש והכיור, ארונות המטבח, שולחנות כסאות וכורסאות, מפוארים ככל שיהיו - לכולם היה מהנדס מוצר או מעצב שלא ממש עצר רגע וחשב, שאולי לא כל האוכלוסייה הבוגרת הינה 'בעלת גובה ממוצע ומעלה'? ומה עם אלה ש'וַמָטַה'???

תארו לכם מה קורה אם בו זמנית אני מנסה גם להישען, גם להניח רגליים על הרצפה, וגם בעוונותיי לשלוח זרועותיי קדימה לכיוון המקלדת או לסטייק שהכין לי האחראי. ולכל אלה מצטרפת כמיהה לנוחיות.

אופרציה בלתי אפשרית. על אחד האלמנטים אני חייבת לוותר.

וזה לא שאני כ ז א ת נמוכה. או שאולי אני כן.

אז אצלי בבית תוכלו לשמוע לא פעם: "אבל אמא, אני לא מגיעה...", ואני עונה "גם אני לא", ומיד מזעיקה את נסיכה מספר אחת או את נסיך מספר שתיים 'להגיע' במקומי.

ועם צמיחתם של הנסיכים, פוזת האיום שלי הולכת והופכת קצת פתטית (כי איך אפשר להצליח להפחיד מישהו כשאתה מוצא את עצמך מתסכל עליו מלמטה?...), אז אני מפעילה את האחראי, שעדיין הרבה יותר גבוה מכולם פה (וגם באופן כללי הרבה יותר מפחיד ממני).

אפילו היה כבר מי שהביע פעם את דאגתו בקול: "היא קטנה, היא לא תוכל ללדת...", ואני למרות שקטונתי מלהושיע, הענקתי בחלוף השנים לאותו ספקן, חמש תשובות מוצלחות ביותר על תהייתו המוזרה.

כי זה מה שאולי לא כולם מבינים. אנחנו, הנמוכים, גם אם לא תמיד הכי נח לנו בכל מקום, אנחנו הולכים על איכות. אנחנו התמצית, קטנים ומרוכזים. אצלנו כל האיכויות פרושות על פני הרבה פחות שטח, ככה שהמינון יוצא הרבה יותר גבוה. אתם כבר תעשו לבד את החשבון.