Twenty Four Seven

היום, לפני מאה שלושים ותשע שנים, נולד
האיש שהמציא את שירי הילדים בשפה העברית, האיש שחידש וחידד ועשה ים של כבוד לשפה העברית.
האיש שעל סיגריה  אמר - "בצד אחד אש, בצד
שני טיפש ובאמצע  עשב יבש", וכשבפסח ראה
מצות עם מי סודה כינה אותם "לחם צר ומים לחץ".

כן, גם חוש הומור היה לו חוץ מכישרון.

בלי ששמנו לב, מינקותנו הוא מלווה אותנו.
המשורר הלאומי היצירתי, היצרי והנועז שלנו. 

טובי המלחינים, טובי המבצעים הכי עדכניים,
כמה שירי אהבה.  

בילדותינו היו אלה שירי אהבה נפלאים על
ציפורים ופרפרים, וכשבגרנו גילינו את  שירי
האהבה לאהובות, לעם היהודי, ולמכורה, שעליה חלם ובה לא נולד. שם פתאום גילינו
את הצד המתייסר, הכמה, החושק.

תחלקו עלי, תגידו שאתם לא מתחברים לסגנון
הארכאי, שהשפה לא תמיד ממש ברורה, הגלותיות, וכל המלעיל והמלרע, תגידו מה שתגידו, הצלחה
נמדדת במבחן הזמן, ועם אחת כזאת - לא מתווכחים. נקודה.

הרי רק הבוקר בהגיענו לגן, הראתה
לי נסיכה מספר ארבע את החוברת עם השירים של 
"אמא איך מתחילים את השם שלו?", השירים שבסופו של דבר כל פעוט ארצישראלי
(שלא למד בבית שמש) מדקלם.

לא יודעת למה אבל עם כל העולם המטורף הזה
שקורה לנו יום יום, מרגיע אותי לדעת שיש גם פינות של שפיות שעדיין יש לנו כבוד לתרבות
שלנו, וחוץ מזה ביאליק הוא סיפור של תקווה.  

היתום האוקראיני שגדל בבית רבני, שפרץ
את גבולות השכלתו אל מעבר לדלת אמותיו המוכרות והמגוננות,  שבדרך לקח חלק בגדולי האירועים של ההיסטוריה, שסיים
את חייו כתל-אביבי ברנז'אי של שנות השלושים של המאה הקודמת, כשבחבר'ה שלו ש"י
עגנון ונחום גוטמן. האיש ששילב בין יהדות לציונות והוכיח שאפשר גם וגם, ושזה לא סותר. 

האיש שכתב וכתב וכתב. 

היום יום הולדתו.

מפעים.

אין לי מילה אחרת.

מעבר לכך ש'תמיד פלורה' של יובל אלבשן הוא ספר מקסים, מרגש, כובש, כואב, מלא חוכמת חיים, עממי ואינטליגנטי בו זמנית וכתוב בצורה נפלאה, מעבר לכל אלה - לקראת סופו הוא מפתיע בטקסט אדיר.

אם יכולתי לחלום על דרך בה אוכל להביא אל הכתב את חוויית הקריאה, ככה בדיוק הייתי רוצה שיצא לי. בול.

לא אכביר במילים משלי, אלה שכבר נכתבו על ידי מישהו אחר (איך לא אני, איך...), עושות את עבודתן נאמנה. מביאה לכם אותן עד הלום, שירות עד הבית, מקווה שתיהנו ותתענגו לפחות כמוני.

כמעט סיפור עשירי / מתוך 'תמיד פלורה'

רגע בספר

"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו הוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו. אין זה בהכרח רגע השיא של העלילה, הוא גם אינו חייב להיות הרגע המרגש ביותר. לא פעם זהו דווקא רגע אגבי, צדדי, שאפשר שקורא אחר אולי לא יתעכב עליו או שעורך אחר היה מנפה מהגרסה הסופית, אולם אין לכך כל חשיבות, שהרי בעבור אותו קורא ספציפי זהו הרגע שנגע בו באמת ועל כן הוא בלתי נשכח.

עם חלוף השנים ייתכן שהקורא ישכח מאיזה סיפור הגיע אליו אותו רגע, באיזו עלייה הוא עלה לנשמתו ומי כתב אותו. במרוצת הזמן אפשר שישתכחו שמות הגיבורים שכיכבו בו ומילותיהם המדויקות, אבל מהות הרגע וליבתו לא ייפגמו. גם אחרי חיים שלמים יזכור אותו הקורא וישוב אליו כל אימת שיזדקק להפוגה מכתיבת ספר חיי שלו עצמו. זו הדרך שבה ממלאת הספרות את ייעודה הנשגב ביותר - כשהיא הופכת למראה שבזכות ההשתקפות שבה, מצליח הקורא ליצור דו-שיח עם חייו שלו ולגעת בעצמו.

לכל קורא יש את הרגע שלו בספר ולא פעם זהו הרגע הכי פרטי של אותו קורא. הוא יכול להתרחש בכל מקום ובכל ספר ובכל שעה. זו יכולה להיות ספרות קלילה, זו יכולה להיות ספרות יפה וזה יכול להיות סיפור קצרצר שקראת בעיתון במקרה בנסיעה. בלתי אפשרי לפצח את הקוד, שהוא שילוב מתוחכם של נשמה ומילים וכפתורים שנלחצו ונחלצו ונגעו בך.

הרגע בספר שייך לקוראו, לא לכותבו. לפעמים הכתוב הוא רק סיבה לתחייתו של זיכרון חבוי. לעיתים הקשר מורכב אף יותר. זה היופי בחוויית הקריאה. היא עצמאית ונפרדת לגמרי מחוויית הכתיבה. תפקיד הסופר תם כשהטקסט יוצא ממכבש הדפוס והוא מתקרר לאיטו. עכשיו הכול מוטל עלינו, הקוראים – מלאכת הפרשנות, ההעצמה והתחייה. לספר יהיו חיים משלו רק אם נפיח רוח חיים לתוכו. הוא יכול לשכב מת שנים ארוכות על המדף וביום אחד, בלי שום סיבה נראית לעין, לקום לתחייה.

אם בחייו המחודשים יימצא אותו רגע, הספר כבר לא ימות עוד.

רגע בספר הוא נקודת מפגש בין עברו של הספר המונח על מדף ובין עתידו של הזוכה לקרוא בו. זהו רגע הלידה של המשך החיים. כשאנחנו דנים ברגעים כאלה צריך להבין שאין ואסור שתהייה כל יומרה שיפוטית בקביעותינו. אין לקבוע שאלה הטקסטים החשובים ביותר, מתוך הספרים הטובים ביותר, של הסופרים המשובחים ביותר וכיוצא באלה.

רגע בספר אינו מסכם את תמצית הספר, אינו מתיימר לתאר אותו ואינו מנסה להעמידו בהקשר מסוים. ממש לא. ואפילו להפך. רגע בספר הוא פשוט כמו שהוא נשמע.

לכל קורא יש רגעים כאלה שליקט מספרים שקרא ומסיפורים ששמע. עם הזמן מצטברים הרגעים לכדי שעות, ימים, שנים ובסופו של דבר, הלקט הסופי מתקבץ לחיים שלמים. חיים של קורא.

רגע בספר, שנים של קריאה, חיים שלמים.

חיי שלי."

כזה היה הרגע שלי עם הספר הזה, עם הטקסט הזה שמדבר על רגע כזה.

וחוץ מזה בספר הזה יש עוד הרבה רגעים.

המרקר שלי עבד שעות נוספות...

מאחלת לכולכם רגעים רבים שכאלה.

ועכשיו תסלחו לי, אני רצה לסיים את הספר, שמרוב שהרגע הזה הרס אותי, הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה.

ואולי גם קצת רציתי לדחות את הקץ.

לילה טוב.

היי ,ok5

השמועה אומרת שיום הולדתך הגיע.

קהילת הקוראים ב'סימניה' מאחלת לך אושר ושמחה לשנה החדשה שאת פותחת.

שנה של ספרים טובים מעניינים ומעשירים.

שנה שבה יתגשמו משאלות לבך.

ושנראה אותך פה איתנו עד מאה ועשרים.

בואי לחלוק איתנו את תוכניותייך ליום ההולדת בפורום. נשמח לשמוע כמה נרות עלינו להכין בשביל לשים על העוגה.

יום הולדת שמח,

קהילת הקוראים של ישראל

              *     *     *

היי ללביא ולכל קהילת הקוראים בישראל.

רוב תודות על הברכות. אף פעם לא קיבלתי ברכת יומולדת מקהילה.

נחמד.

יום ההולדת כבר עבר, וכל התכניות כבר מומשו בעונג רב, וזכיתי ביום של פינוקים ומנוחה מתובל בהרבה אהבה ותשומת לב. ובסופשבוע של חגיגות קטנות ואיכותיות.

שיחקו אותה יקיריי.

באשר לעוגה הבאה (את זאת נראה לי שכבר לי פספסתי), עליכם להכין ארבעים ושלושה נרות (רצוי ורודים, עם נצנצים ולבבות - אם אפשר), תודה ששאלתם.

מאמצת את מילותיכם בחם אל ליבי.

ובטח תשמחו לשמוע שהצליח לכם עם הברכה, כי היא כבר ממש מתגשמת ברגעים אלה ממש.

יש לי אושר.

ושמחה.

ויש לי המון ספרים טובים מעניינים ומעשירים.

והכי משמחת היא העובדה שאני זוכה לחלוק עם היקום את כל העושר הזה, כשאני מוצאת את עצמי - כמעט מדי יום - מוקפת בעשרות מדרדקי העיר (בגילאים בהם הם בדיוק שלב אחד לפני שהם מתחילים להיות מעצבנים), ומקריאה להם סיפורים משובחים (כמה טוב שיש כותבים כה מוכשרים בעולמינו), ומרביצה בהם שמות סופרים, ומאיירים, ואת הסיפורים שמאחוריהם, וטוחנת את מוחם עד דק בממלכת המושגים והמילים הנרדפות, המוסר הערכים והתרבות, ולא מרפה.

וכשאני מרימה אליהם את עיני מן האותיות, ורואה את מבטם המרותק, את הבעות פניהם המשתנות על פי מעברי סקאלת הטונים המתגוונת שלי, וכשאני שומעת אותם מביעים את דעתם, מאירים ומעירים, בוחנים ושואלים, אני יודעת שאני ללא ספק עושה משהוא טוב. מפגינה אזרחות מעולה ותורמת את חלקי לחברה. 

כן כן, סוף סוף מצאתי את השילוב האולטימטיבי והצלחתי לערבב פרנסה עם סיפוק והנאה.

"Life is a moment in space" - זימרה פעם מלכת הדביקיוּת.

משפט ענק, ואני מוסיפה לו ואומרת:

So we better do with it something pleasurably useful.

וזה מה שאני משתדלת לעשות.

הנה חלקתי איתכם.

היה לי העונג.

מקווה שתראו אותי פה איתכם גם בשבעים ושמונה השנים הבאות, ושאם מה שיש לי לספר לכם ישתנה, אז שישתנה רק לטובה.

תקרעו את החיים בקריאה,

שלכם,

אחת מהקהילה.

תחושה של רחוק וקרוב, וכמה פרפרים בבטן.

יו כמה זמן שלא נתתי דרור לאצבעות שלי להוריד על המסך כמה משפטים. רק עיניתי אותן בעבודה שחורה ושוחקת, מבעירת דלקות נרדמות, מחריבת ציפורניים משויפות ומקמטת עורות שעוד יש להם סיכוי.

והיו לי את כל הסיבות הכי טובות שבעולם ככה להתייבש. רק מה, קצת פתטי להתהדר בכל פעם מחדש באותם תירוצים, המפרטים את מַגרסת החיים של אם לחמישה, או משהו בסגנון.

מה עוד שכל זה קרה מיד אחרי תקופה שכונה לא קצרה שקדמה לזו הנוכחית, לאחריה בישרתי על שובי ברוב תשואות, וככה בהינף מערום מטלות היומיום וחופש אחד גדול (מאד) שלא איחר להגיע, שוב נעלמתי, ונאלמתי.

אז יסלחו לי במחילה כל קוראי הנאמנים (ותודה שבאתם), וגם אני עצמי, על שלא עמדתי בהבטחתי, ולא החזקתי דקה. מודה באשמה (תכף יום כיפור - דַחיל'קום). נכנעתי למשאבת היומיום והזנחתי פינה של הפוגה ומינרלים לנפש.

כמובן שגם ספרים לא ממש קראתי. אולי אחד או שניים.

אפילו עדכונים של שאר דיירי הרשת לא זכו לרפרוף - שוב התנצלותי הכנה ממעמקי ליבי. (חמור מכך, כל מייל מישראבלוג שעדכן על פוסט חדש בבלוגים שכנים, רק עיצבן ותסכל אותי עוד יותר, חוצפה איך כולם ממשיכים לכתוב בכזאת קלילות...)

מה שכן הקפדתי להמשיך למלא תשחצים ולקרוא עיתונים כדי לא לצאת לגמרי מאיזון.

ולימודים, כי אין ברירה, דווקא היה מאד מהנה.

אי לכך, אני בעניין של צמצום פערים. לא בטוחה באיזה סדר (אם בכלל) זה יקרה, אבל בטח יצא לי איזה מקבץ של 'אז מה היה לנו שמה' בסגנון עדות הרץ האחרון המגיע מתנשף ומזיע אל קו הסיום.

אז מה באמת היה לנו שמה?

•  "זה רק געגוע..."

הייתה חזרה הביתה (כן כן, עד כדי כך אחורה אני חוזרת, אבל מה לעשות שרק עכשיו אני מתקדמת אל שלהי התהליך...)

הייתה ועודנה כמיהה אינסופית אל מקום קסום, יפהפה ורחוק כל כך, בו נגענו לרגע וכבר נתלשנו משם באכזריות היי-טק קורעת לב.

שלחו אותנו לטעום מגן עדן ומיד כבר היינו צריכים לחזור.

הצפות מַדמיעות שהיו מנת חלקי בשבועותיי האחרונים בפורטלנד, לא הניחו לי גם בארץ הקודש. בעיקר בהתחלה.

לקח לי כמה חודשים טובים להתנער מהניסיון לאחוז בחלום באופן כמעט כפייתי, ולהיפרד באמת.

תוך כדי, עברנו ציפייה מאוסה למטען הימי שכמעט לא הגיע, בסופה עשו עלייה שלל מזכרות וריחות מעוררי געגועים.

•  "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת..."

היו כמה רגעי חופש ונופש מרגיעים ומרעננים כמו מסיכת פנים בריח מנטה ולימון.

חגגנו בשעה טובה ובחֶברה טובה יומולדת ל'אחראי' ולבן דמותו - בינות לפרדסי ההדרים, בצימר חביב בשרון.

הפגינו שליטה - אהבה, אוכל טוב (ושוב תודה למפנקת האחראית על העניין), שיחות נפש מעמיקות, מגדל סרטי DVD (נפלתי עם שוחרי מתח ואקשן, ככה שלא נשמתי הרבה), פינוקים וכמובן גם הרומנטיקה (גידי אומר שזה העיקר לא?)

חגגתי בשעה טובה ועם חַבֶרה טובה וויקאנד נשי מובהק - בינות למטעי הזיתים, בצימר חביב בדרום.

הרחק משאון הטף והמתבגרים, הפגינו שליטה - אהבה, אוכל טוב, שיחות נפש מעמיקות ומענגות, גורד שחקים של סרטי בנות מהנים עד בלי די, צחוק מכאיב בטן שאין כמוהו לבריאות, ומוסיקה, וו'אי כמה מוסיקה.

חגגנו בספונטניות סופשבוע עם הורי היקרים מכל, בינות לבולענים ולים המוות (נשמע טוב הא?) בבית מלון קטן ומקסים. הפגינה שליטה אהבה, ובעיקר ההרגשה שזוהי אחת החופשות המשפחתיות המוצלחות ביותר ever.

חגגנו סופסוף (ממש השנייה פרקנו מזוודות) ביקור משפחתי - בינות לעמקים ולנופי השקט שיש רק בצפון הרחוק.

בין היתר הפגינו שליטה - אהבה, צאצאים שנהנו מאד, הוריהם שנהנו מאד, 'קַלנועית' אטרקטיבית, כלבה שקיבלה יחס חם מנסיך מספר שתיים, רפת שאיימה להחניק כליל את נשימתנו, ושרב אחד כבר ומעיק (אבל היינו בטירה ממוזגת, 'היו תנאים' אז למי איכפת...)

•  "שמחה רבה שמחה רבה..."

היו גם שמחות ואירועים מפעימי לב.

ימי הולדת עגולים וגם כאלה שלא, בת מצווה אחת משמחת ועוד שתיים מרנינות בדרך, מסיבות סיום מרגשות, פרידות מתנות ודברי תודה, ובעיקר, קאמבקים חברתיים וחגיגות השייכות והרגשת ה'כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי', כי מה שלא יהיה, לטוב וגם לכל הרע, מכאן באנו ולכאן תמיד נשוב.

•  "מה אתה בכלל יודע..."

היו כל מיני השלמות אישיות.

משימות שנדחו עד אין קץ, קטנות כגדולות, שעם ביצוען ומתוך עשייתן למדתי לא מעט על עצמי.

נפתח בפני אשנב מואר שעזר לי להבין איך אני בדרך כלל עושה, ומה עלי לעשות כדי שה'איך' יצא משודרג.

על היישום אני עדיין עובדת ולפעמים זה ממש מצליח...

•  "אז התחלתי ללכת..."

הבלתי אפשרי קרה. צעידה ערבית זוגית די מתמידה, הנופלת בדיוק על מהדורת החדשות (ויתור שלו) ועל 'דני הוליווד' (ויתור שלי).

וככה בשם הויתוריות אנחנו גם שומרים על הבריאות, גם 'נמלטים' לשעה קלה מזיעה ומתנשפת (שלי בעיקר), וגם עד תשע וחצי גג אני כבר אחרי מקלחת, פעולה שבדרך כלל אני מזדחלת אליה הרבה אחרי חצות.

•  "כושי כלב קט..."

היו כל מיני אינסידנטים עם כל מיני שאינם בני אנוש שהחליטו, שדווקא לי יש זמן פנוי למפגשים חברתיים איתם.

הכלבה מהקומה למעלה שהתעופפה(!) לי בוקר אחד לגינה, הצרעות שנכנסו לי בדרך מסתורין לחדר האמבטיה (ובד"כ ננעלו שם עד להגעת ה'אחראי' הביתה), התגוששות כפולה עם תִיקַני ענק מזעזעים (אם בבית לבד באישון ליל, ואם על הבוקר בתוך האוטו כשארבעה נסיכים כבר חגורים ללא כל יכולת מילוט), וכל סוגי היתושים הקיימים שהחליטו שהקיץ הזה לי ולבני משפחתי יש מה להציע. באו, התכבדו, והשאירו אותנו להתגרד עד זוב דם.

בסיכום - תורידו לי שנתיים שלוש מהחיים.

•  "הכל הכל, אני יכול, כי זה החופש הגדוהוהול..."

מישהו באמת צריך שאני אפרט?

זה פחות או יותר מה שנדלה מזיכרוני המתכווץ.

בטח יש עוד מליון דברים ששכחתי, ומִסָאגות מַלאות בכל ענייני טרדות היומיום נמנעתי בכוונה, גם אם הן חלק בלתי נפרד. בשביל מה? לא התראינו מזמן, למה נעכיר את חדוות הפגישה? 

 אולי כבר חודש וחצי שדְממה.

כשיש לי רעש בחיים יש מחלקות שאני באופן אוטומטי מעבירה לניוטרל.

מסתבר.

ואני כבר כל כך מכירה את זה, שתוך שניות אני מזהה את מצב הצבירה החדש שלי, ותכף ומיד מודיעה לעצמי במהדורת החדשות היומית שלי, על הבצורת העתידה לבוא. שאני אהיה מוכנה.

הייתה דממה ונתתי לה את השקט שלה, לדממה.

דממת קריאה.

דממת כתיבה.

שזה בספירה מהירה יוצא שתי דממות בלבד, אבל שתיים בעלות חתיכת משקל.

כשהקריאה והכתיבה בוחרות לדומם מנועים, אני מתחילה לחיות על השומנים.

השומנים המנטאליים אותם צברתי בהנאה, בזכות מולטי - דייטים מוצלחים עם רבי מכר, כשלקינוח נתתי לאצבעות ללכת במקומי (על המקלדת, נא להרגיע).

שעות שתידלקו אותי והפיחו בי מרץ ושמחה והתרוממויות נפש מעת לעת, וכל כך הרבה דלק היה, שיכולתי לשים קצת בצד, לימים קשים. בכל זאת, מדברים על מיתון.

וככה עם תחילת ההתארגנות להתנתקות קורעת הלב מפורטלנד אשר בניכר (אני הייתי נגד, לבשתי כתום, כלום לא עזר) - כשערימות הפריטים במגילת ה'מה עוד יש לעשות' לפני חזרתנו הדרמטית לארץ, נערמו תילי תילים - בדיוק אז פרשתי.

ירדתי למחתרת.

(במחתרת מאד פעילים, אי לכך קוראים רק עיתוני סוף שבוע ו'לאישה', וכמו מקודם שומעים הרבה מוסיקה. לקראת סיום מתחילים שוב לפתור תשחצים).

סגרתי את המייל, כיביתי מחשבים, ארזתי ספרים, מחברות, סימניות, מרקרים ועטים, הכנסתי לְפָּארקינג את שעטת האותיות ונשאבתי לתפקוד מטורף ובלתי מתפשר. לא הייתה ברירה.

ועם כל העומס - והיה עומס - כל הזמן שמתי אליה לב, לדממה. למרות שהרבה יותר פשוט לשים לב לרעש, מהשקט צריך רק ליהנות (ולנצלו באופן מיידי לבליעת איזה ספר משובח).

אבל זה שקט אחר.

ידעתי שהיא שם דוממת לה וממתינה, והנחתי לה.

לא רודפת אחרי מדרכות*.

ידעתי שכמו שהיא באה ככה היא גם הולכת.

ואני מרגישה כשהיא מתחילה לארוז ומזמינה כרטיס, אבל גם אז אני מחכה בסבלנות. לא ישר פותחת לה את הדלת ורומזת לה בפיהוק חושף סתימות שילל'ה כבר מאוחר ושהיא כבר נראית נורא עייפה. מה פתאום. היא נתנה לי זמן? אפשרה לי לתפקד? למרות שבטח לא היה לה קל היא החזיקה חזק? אז אני יכולה גם כן קצת לשמור על איפוק.

ואני נותנת יד בהכנות לקראת עזיבתה, עוזרת לה עם המזוודות, נפרדת ממנה יפה ובסבלנות, ולוקחת אויר. כשאני מתחילה לפתור תשחצים אני מבינה שהיא כבר במרחק קילומטר או שניים ושאפשר לשחרר ניצרה.

ומתחילה לחוש בניצני הלבלוב והפריחה המחודשת, מתמלאת אביביות, פוזלת אל עבר ערימת הספרים הממתינה לי ליד המיטה, אבל קודם פותחת קובץ חדש.

וכל המשפטים הכתובים שרצו לי בראש משך כל תקופת הנכות הפונטית, כולם מנוסחים להפליא וקלועי פאנצ' ליינס בדייקנות מירבית, כל אלה התאדו נמוגו והתפוגגו, ושוב מוצאת את עצמי כותבת על הכתוב ועל הלא כתוב ועל מה שבינהם, כשכל מה שרציתי היה לכתוב כמה מילים על איך זה מרגיש טו בי באק הומ.

אולי בפעם הבאה.

וגם אם לא, מה שיוצא אני מרוצה.

* “Should I give up or should I just keep chasing pavements
   even if it leads no where, or would it be a waste…”

(Adele)   

(ובעברית, יש לנו פה אורח, תתנהגו יפה...!)

שלום לכם, אני בני מהבלוג זווית המבט.

כשעברו בישראבלוג מהדף הראשי הישן, לחדש, היה איזה שבוע בו שמו שני פוסטים של פוליטיקאים בדף הראשי. מה שממש עצבן אותי וגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. בעקבותיו אילנה תמיר - מנהלת ישראבלוג - הגיבה וכתבה לי ככה. ותהיתי, אם באמת יש מצב שמישהו יעשה מנוי, לבלוג, שהפוסט שלו פורסם בדף הראשי.

לא היה נשמע לי הגיוני, מהסיבה שיש כל-כך הרבה פוסטים שמתפרסמים בדף הראשי 'פר' חודש.

אני מודה שאני מנוי ב- 153 בלוגים, ויש לי בסרגל הקבועים עוד כ- 1,000 בלוגים, אבל לחשוב שכל פוסט שימצא חן בעיני קורא, יגרום לו לעשות מנוי - לא נראה לי ריאלי.

כמו כן, אני גם מודה, שבאיזשהו שלב, גם יצא שהפסקתי לקרוא פוסטים 'מומלצי עורכים', (למרות התגובה של אילנה), כיוון שכמות המגיבים אצלי בבלוג הלכה ועלתה מיום ליום, ובסופו של דבר העדפתי את הבלוגים של המגיבים שלי, על פני בלוגרים שמפורסמים בדף הראשי.

התחושה ש'ככה יותר נח לי' נבעה מכמה סיבות.

גם מהסיבה שאני לא יודע עד כמה אותו בלוגר שפורסם, מעוניין בכלל לפתח איתי שיחה דרך התגובות, גם בגלל שמאד חשוב לי לעודד את המשך הקריאה של המגיבים אצלי בבלוג, וגם בגלל שכשאני קורא פוסט של מישהו שאני לא מכיר, פחות קל לי לחוש את הרגשות שלו ולדעת באיזו נימה הוא כותב את מה שהוא כותב.

לעומת זאת, כאשר מדובר בבלוגר שאני קורא ומכיר, תמיד קל לי מאד לקשר את מה שהוא חש - לפוסטים קודמים שלו, ולהבין אותו טוב יותר.

ולמרות שלי ושלבלוגרים אחרים בישראבלוג, אמנם היה מעניין לקרוא פוסטים שפורסמו בדף הראשי, באיזשהו שלב נשבר לנו מזה, כמו שתיארתי כאן.

השאלה בדבר הקשר, בין ה'מומלצים' למנויים חדשים, נשארה בעינה.

אתמול למדתי קשה למבחן של יום שני הקרוב, וכשהייתי מותש, תוך שוטטות באינטרנט, הגעתי לדף הראשי של ישראבלוג, ומשם לפוסט המומלץ, בבלוג הנוכחי.

איכשהו הנושא גרם לי להמשיך לקרוא (המון פעמים הנושא גורם לי דווקא להפסיק לקרוא), וכהרגלי בקודש, לאחרי שסיימתי לקרוא הכול, החלטתי להגיב, וקיבלתי תגובה חזרה.

אחר כך מישהי שהגיבה פעם אצלי בבלוג, החליטה להגיב לתגובה שלי, וככה התפתחה שיחה בין שלושתנו, אני, המגיבה שלי לשעבר (שהחליטה שאני מת) ובעלת הבלוג.

וזהו.

במהלך השיחה השתכנעתי לעשות מנוי לבלוג (אחרי שהציעו לי עוגות וקפה), וזו בעצם הפעם הראשונה, שאני עושה מנוי (או בכלל נתקל במישהו שעושה מנוי), בעקבות כניסה לבלוג, דרך 'המלצת העורכים'.

מה שאומר שאילנה תמיר צדקה במובן מסוים, וכן יש 'סיכוי למנוי' בעקבות הפרסום.

ובכל זאת, הייתי שמח לשמוע, מה לדעתכם קורה... עד כמה אתם מתרשמים מאותם פוסטים מומלצים, והאם תעשו מנוי בעת כניסות שכאלה.

חוץ מזה, יכול להיות שעשיתי את המנוי לא בגלל שזה סתם פוסט מהעמוד הראשי, אלא בגלל שהשתכנעתי שהכותבת היא יותר איכותית.

אולי זה בגלל שהיא לא גבוהה, ואצלה האיכותיות מתרכזת בפחות מקום, כפי שכתבה בפוסט הקודם - זה שהומלץ ובעקבותיו הגעתי עד הלום.

אני מקווה שבאמת אגלה פה כתיבה איכותית, ושאיהנה מכל רגע.

זה איחול קטן שלי לעצמי.

ואם גם אתם החלטתם לעשות פה מנוי בעקבות כתיבת הפוסט הקודם, אז אני מאחל את זה גם לכם.

*     *     *

ואני שואלת - אם אפילו בני עשה מנוי, לא תעשו גם?...