Twenty Four Seven

צְ'מֵעו משו - הפוסט האחרון  הציף אותי בטלפונים מתמוגגים ומדושני עונג (כן כן, כולם מבנות המין היפה), ובכל שיחה שכזאת מיד נשלפו מהזכרון הברקות הימים האחרונים (יותר אחורה - מי זוכר...) של זאטוטינו המהממים, המדהימים והמושלמים.

כולנו זוכות לריבוי רגעי קסם שכאלה ביומיום, ואלה ללא ספק הופכים לכח המניע אותנו קדימה, מפעים אותנו, ומתזכר אותנו למה בחרנו (שוב ושוב ושוב, ובמקרה שלי - עוד שוב ועוד שוב), במקצוע הכל כך תובעני ומתיש הזה, אימהות.

אז קדימה בנות (וגם בנים - אם יש כזה מצב, אתם לגמרי מוזמנים להפתיע...) למה שרק אני אהנה ממה ששמעתי?

ולמה שהמצפון ייסר אתכן שאתן מפספסות - הרי תכף בטח תשכחו - כי אתן לא מְפַנות את הרגע, לתעד את הפנינים המזהירות שיוצאות לפרי בטננו מהפה?

תאמינו לי, בסופו של דבר היה זה המצפון שהושיב אותי לכתוב את הפוסט ההוא.

כן, כן, אני יודעת, כולכן עסוקות עד מעל הראש, אין לכן זמן לנשום, לא עצמתן עין, אתן עייפות תשושות ומותשות, למי יש אנרגיות, לא היום מחר, לא מחר ביום ראשון וכאלה.

בסדר, שמעתי.

תודו שאם אני - שמטורטרת נונ סטופ, ומגוייסת בצו שמונה כל השנה, לכל גחמותיה, צרכיה ורצונותיה של החמישייה הפותחת שלי - עדיין מצליחה לעשות את זה מדי פעם, גם אתן יכולות.

ועל חלקכן אני יודעת בוודאות ומיד מלשינה - יש לכן מחברת בה אתן חוטאות בצטטת, או קופסה אוגרת פתקים הנכתבים אליכן ברחבי הבית, או שסתם יש לכן זכרון טוב (???), אז שתפו אותנו, מה יש?!

כמה חיוכים לא יזיקו לאף אחד נכון?

תבואו, תשבו רגע, תכתבו כמה שורות (מיסיונרית שכמותי), תבריקו לנו את היום, ותלכו.

כתבו לנו את ההצחקות והחוכמות של אלה, שבסוף היום כל מאוויינו לגביהם, מסתכמים במשאלה אחת ויחידה - שיתאדו למיטות, ועכשיו!

תביאו חידודים של הילדים שלכן / של החברים / של השכנים, אחיינים, נכדים ונינים, מה שתרצו, ילל'ה אל תתקמצנו...

מבטיחה כי כל תגובה שתצורף מטה, מיד תעלה קומה ותכנס לפוסט.

ואחרי שהבנו שאין תירוצים, ואחרי שזרקתי לכם כפפה, לא תאכזבו אותי נכון? (תראו איזה יופי אתן מבינות פולנית...)

הריני להודיע חגיגית בזאת, כי פרוייקט 'יש לי יש לי' של הקומדי סטור הכי מציאותי שיש יוצא לדרך, ועל יזמות ברוכה שכזו לא תבאסו לי ת'צורה נכון?

הנה בשביל הסיפתח, אני מביאה לכם את דבריה של זו שבחרה לכתוב ולא לספר (וזה סתם כי היא לא ממש קומוניקטיבית בימים אלה, ותכף תבינו למה...) :

גם לי יש -

אמיר: "אמא אל תתכופפי, אני אשרוך לבד..."

"זה בסדר חמודי, בבוקר עוד קל לי להתכופף, בערב זה קשה... "

אמיר: "לא נכון, בערב קשה לך ואת עצבנית כי החולצות נצמדות לך..."

"מזה כפרה, אני עצבנית כל היום... איך שאתה מכיר את אמא, אין עליך!"

ככה זה בן לאמא בהריון ששונאת להשמין...

(נועה)

הנה כבר יש עוד אחד:

'אולי בְּעַלָיו'...

לנועה שלי יש חום.

הבוקר היא נזכרה שבבית הישן שלנו היה עץ שנפל, אז הסברתי איך ולמה נפל.

הסברתי שפעם העיזים מהשכונה הסמוכה, היו מגיעות לעץ ומטפסות עליו כדי לאכול את הפירות.

העץ לא עמד בלחץ ומת...

הסברתי שיותר אין עזים כי הרועה מכר אותן, הוא זקן ולא היה לו יותר כוח לטייל איתם,

ואז נועה הבריקה ואמרה: "אז מה, שבעליו יעזרו לו..."

(בעליו זו כמובן אישתו!!!)

(אתי)

ועוד אחד -

טוב - נדרשתי ולכן אקיים ואתן לך את מה ששלחתי לעיתון להיות הורים  (והתפרסם) לפני כמה שבועות:

אורי יושבת בכיסא שלה ואוכלת קורנפלקס עם יוגורט - בידיים.

אמא: "אורי, תעשי לי טובה ותאכלי בכפית ולא בידיים."

אורי מכניסה יד לקערית, מלטפת את העיסה הלבנה ואומרת: "טובה קולפלקס, טובה..."    

(אינגה)

here come's another one...

תמיד אישה...

אמנם הרמיזה לגבי הצטטת במחברות (אחת לכל ילד) מכוונת ישירות עלי, אבל כמובן שבזה הרגע לא בא לי אף ציטוט למוח והמחברות בקומה אחרת, להלן בעייה...

יחד עם זאת, הכינוי שבחרתי לעצמי לתגובה הזו הוא ציטוט ישיר של אחד מיני בנים שלי, שיודע שכמה שאמא משכילה וקרייריסטית, בסופו של דבר היא אישה ככל אישה, ומה שבאמת חשוב לה - זה להיות רזה ויפה (טוב לא לכל הנשים זה הכי חשוב, חלקן מעמיקות; אבל אלו שבחרתי בקפידה להיות ברשימה המצומצת שמכונה "החברות שלי" - להן זה חשוב)...

ואני אומרת: מזלם של הילדים האלו שהם מצחיקים, באמת מזלם כי אחרת הקשיים היו מנצחים.

רגעים כאלו של חסד מחזיקים אותי בשגרה המייגעת והלא מאוזנת של אמא עובדת (והרבה, הרבה אמא והרבה עובדת).

אה, ונשיקות ואלף מברוכים לנסיכה מספר 3, שאכן מסמנת עבורי שנות חברות עם אמא שלה (אישה יפה ורזה לא פחות), כן תרבינה שנים טובות.

(אמא רזה ויפה)

בנות אתן בסדר....

נוף ילדותי...

היום כשישבנו לאכול ארוחת צהריים והגשתי לבנותיי בגאווה את העוף + הירקות שהכנתי אחד לאחד לפי מתכון של אמא,

שאלתי אותן: "נו, איך עוף ילדותי?"

ענתה הגדולה: "אמא, את העוף עוד לא טעמתי אבל בַּצָל ילדותך מאד טעים..."

(gem)

אה- אז היה עוד אחד - משלשום: סבתא לוקחת את אורי על הידיים. אורי מלטפת לסבתא את הציצי ואומרת לה: "כדור"!

(אינגה)

עוד אחת  -

ארשום מהר לפני שאשכח.. אמא: "מאיה תקנחי את האף שלך, הוא מלא נזלת!" מאיה ממלאת את ההוראה ומקנחת... תוך כדי אמא ממשיכה לדבר עם מאיה... מאיה בתגובה: "אמא את נקטעת!"

(gem)

וו'אנ מור -

>אוי כמה שהם חמודים הקטנים האלה...

אוּרי שלי בן השנתיים אומר לי באמצע הלילה..
"אמא את יפה ונהדרה.."

בקר טוב.

(אמא של אוּרי (האתר שלי))

(ובעברית, יש לנו פה אורח, תתנהגו יפה...!)

שלום לכם, אני בני מהבלוג זווית המבט.

כשעברו בישראבלוג מהדף הראשי הישן, לחדש, היה איזה שבוע בו שמו שני פוסטים של פוליטיקאים בדף הראשי. מה שממש עצבן אותי וגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. בעקבותיו אילנה תמיר - מנהלת ישראבלוג - הגיבה וכתבה לי ככה. ותהיתי, אם באמת יש מצב שמישהו יעשה מנוי, לבלוג, שהפוסט שלו פורסם בדף הראשי.

לא היה נשמע לי הגיוני, מהסיבה שיש כל-כך הרבה פוסטים שמתפרסמים בדף הראשי 'פר' חודש.

אני מודה שאני מנוי ב- 153 בלוגים, ויש לי בסרגל הקבועים עוד כ- 1,000 בלוגים, אבל לחשוב שכל פוסט שימצא חן בעיני קורא, יגרום לו לעשות מנוי - לא נראה לי ריאלי.

כמו כן, אני גם מודה, שבאיזשהו שלב, גם יצא שהפסקתי לקרוא פוסטים 'מומלצי עורכים', (למרות התגובה של אילנה), כיוון שכמות המגיבים אצלי בבלוג הלכה ועלתה מיום ליום, ובסופו של דבר העדפתי את הבלוגים של המגיבים שלי, על פני בלוגרים שמפורסמים בדף הראשי.

התחושה ש'ככה יותר נח לי' נבעה מכמה סיבות.

גם מהסיבה שאני לא יודע עד כמה אותו בלוגר שפורסם, מעוניין בכלל לפתח איתי שיחה דרך התגובות, גם בגלל שמאד חשוב לי לעודד את המשך הקריאה של המגיבים אצלי בבלוג, וגם בגלל שכשאני קורא פוסט של מישהו שאני לא מכיר, פחות קל לי לחוש את הרגשות שלו ולדעת באיזו נימה הוא כותב את מה שהוא כותב.

לעומת זאת, כאשר מדובר בבלוגר שאני קורא ומכיר, תמיד קל לי מאד לקשר את מה שהוא חש - לפוסטים קודמים שלו, ולהבין אותו טוב יותר.

ולמרות שלי ושלבלוגרים אחרים בישראבלוג, אמנם היה מעניין לקרוא פוסטים שפורסמו בדף הראשי, באיזשהו שלב נשבר לנו מזה, כמו שתיארתי כאן.

השאלה בדבר הקשר, בין ה'מומלצים' למנויים חדשים, נשארה בעינה.

אתמול למדתי קשה למבחן של יום שני הקרוב, וכשהייתי מותש, תוך שוטטות באינטרנט, הגעתי לדף הראשי של ישראבלוג, ומשם לפוסט המומלץ, בבלוג הנוכחי.

איכשהו הנושא גרם לי להמשיך לקרוא (המון פעמים הנושא גורם לי דווקא להפסיק לקרוא), וכהרגלי בקודש, לאחרי שסיימתי לקרוא הכול, החלטתי להגיב, וקיבלתי תגובה חזרה.

אחר כך מישהי שהגיבה פעם אצלי בבלוג, החליטה להגיב לתגובה שלי, וככה התפתחה שיחה בין שלושתנו, אני, המגיבה שלי לשעבר (שהחליטה שאני מת) ובעלת הבלוג.

וזהו.

במהלך השיחה השתכנעתי לעשות מנוי לבלוג (אחרי שהציעו לי עוגות וקפה), וזו בעצם הפעם הראשונה, שאני עושה מנוי (או בכלל נתקל במישהו שעושה מנוי), בעקבות כניסה לבלוג, דרך 'המלצת העורכים'.

מה שאומר שאילנה תמיר צדקה במובן מסוים, וכן יש 'סיכוי למנוי' בעקבות הפרסום.

ובכל זאת, הייתי שמח לשמוע, מה לדעתכם קורה... עד כמה אתם מתרשמים מאותם פוסטים מומלצים, והאם תעשו מנוי בעת כניסות שכאלה.

חוץ מזה, יכול להיות שעשיתי את המנוי לא בגלל שזה סתם פוסט מהעמוד הראשי, אלא בגלל שהשתכנעתי שהכותבת היא יותר איכותית.

אולי זה בגלל שהיא לא גבוהה, ואצלה האיכותיות מתרכזת בפחות מקום, כפי שכתבה בפוסט הקודם - זה שהומלץ ובעקבותיו הגעתי עד הלום.

אני מקווה שבאמת אגלה פה כתיבה איכותית, ושאיהנה מכל רגע.

זה איחול קטן שלי לעצמי.

ואם גם אתם החלטתם לעשות פה מנוי בעקבות כתיבת הפוסט הקודם, אז אני מאחל את זה גם לכם.

*     *     *

ואני שואלת - אם אפילו בני עשה מנוי, לא תעשו גם?...