Twenty Four Seven

נסיכיי היקרים, ילדים אהובים ביותר שלי.

כמה דברים לפני שמתחילים ברגל ימין (נו מה לעשות, שוב אתם צריכים להקשיב לאמא, אבל זה חלק מהחבילה...):

למתחילה את שנת התיכון האחרונה (שימי לב - לא במקרה לא השתמשתי ב-'שנת הלימודים האחרונה' כי ללמוד זה אף פעם לא נגמר, וטוב שכך...) - כל כך הרבה עומד על הפרק בשנה אחת, ואין לי ספק שאת כל הפרקים תעברי כמו גדולה. לימודים, חברות/ים, פולין, בגרויות, צווי גיוס ועוד ועוד, קטן עלייך, את מעלותייך ואיכויותייך כבר הבהרת וכך ברור לי שגם תמשיכי. את מוכנה ואני מאמינה בך!

לפותח את שנת הלימודים התשיעית - תשיעית אתה קולט?  - שתפריח את הקסם המיוחד שלך על מוריך ועל חבריך, שתגשים את עצמך, שתנצל עד תום את חוכמתך הרבה ותתמלא גאווה (ועל הדרך גם אנחנו - אין מה לעשות נגד פועל יוצא... :), שתצליח! כן כן אני יודעת שהיית מעדיף עוד איזה חודשיים חופש (מודה, גם אני לא הייתי מתנגדת), ובכל זאת - שיהיו לך רק חוויות טובות שתמיד יעלו חיוך על פניך, ובחיא'ת, החדר....

לך - 'מחר כיתה ד' ' - שתהייה לך שנה מצוינת ומחויכת ושנונה ואוהבת ורגישה ומעניינת בדיוק כמוך. המשיכי להפיל את המורים והכיתה מצחוק ותוך כדי גם ללמוד ולהצליח, מיומנות כזאת היא מתנה מאלוהים, בדיוק כמוך! שנה טובה ומשובחת לך ממי, את באמת (כמו שסבתא אומרת) ילדה מכוכב אחר...

ולסיום לכן העולות לכיתה א' (זה שאני כותבת את זה זה עדיין לא אומר שאני מבינה שזה באמת קורה...) - נראה לי שרק בשעתיים האחרונות, עם מבול הטלפונים המאחלים (ממש כמו ביומולדת או בערב חג, כי זה גם סוג של) הבנתן שמשו באמת גדול קורה פה. מאחלת לכן שתגלו את הקסם שבאותיות, ואת השעשוע שבמספרים, ואת היופי שבלמידה, ובעיקר שבכל יום תגלו עוד קצת את עצמכן - או אז תבינו את מה שאני הבנתי כבר מזמן, שכל העושר והיופי הפנימי והחיצוני של כל אחת מכן, הוא קלף מנצח! אתן 'היום הראשון של כיתה א' ' האחרון שלי (לפחות עד שיבוא הדור הבא, אין צורך למהר זה בסדר) ואני - תאמינו לי - נרגשת לא פחות. אוהבת ומחבקת ומנשקת אתכן עד מאד.

חמש התרגשויות, לכל אחת מקום של כבוד, וביחד התרגשות אחת גדולה.

מאחלת לכם מהעומקים של הלב שלי שמלא בכם עד אפס מקום, שנת לימודים מדהימה, ותרשו לי שוב לצטט את סבתא - שנה של אור שלווה ואהבה.

שלכם מאז ותוך כדי ולתמיד,

אמא.

אחרי דפדוף במוסף 'זמנים מודרניים' וזעזוע המח שחטפתי בעקבות ההכרות שערכה לי אחת הכתבות, עם עולם חגיגות ימי הולדת לגיל שנה (שנה!) הנערכות בקנה מידה 'חתונתי' - ותאמינו לי, הספיקו לי רק הכותרות, לא התאמצתי יותר מדי -  אחרי כל זה, נקרתה בדרכי כתבה אחרת. לגמרי אחרת.

לנוכח הבשורה הקשה העולה מדפי העיתון העוסק בחגיגות לעוללים - כולם בוכים שאין, ואת מה שיש (למשל - שלושים אלף שקלים), בוחרים להוציא על יומולדת לגיל שנה - הכתבה האחרת, שכותרתה ('אל תשכח מי אוהב אותך') אומרת הכל, איזנה אותי משהו. הזכירה לי שעדיין יש איזה קול שפוי בעולם. שאני לא הנורמלית היחידה שחושבת שקרנבל ברזילאי בגן אירועים לכבוד הפעוט המלכותי, זה שגוי, קלוקל, ראוותני, חסר כל ערך חיובי ממשי, בקיצור, אנטי חינוכי בעליל.

ואני דווקא בעד חגיגות.

כשמלאו לנסיכה מספר אחת שנה, הוזמנה כל המשפחה הקרובה לביתנו הקט, ועל השולחן הוגשו מטעמים תוצרת בית, והיו ברכות שנכתבו מעומק הלב (מילים השמורות אתנו עד היום, ולתמיד) ועוגה ומתנות, ושירי יומולדת, ושמחה גדולה בלב, סיבה טובה לכינוס משפחתי חגיגי ולכמה תמונות למזכרת.

וגם ארבעת אחיה שבאו אחריה קיבלו וימשיכו לקבל תשומת לב ראויה ומשמחת.

חיינו ראויים לשמחות זה ברור.

מכאן ועד הפקות ענק? יצירת כאלה סטנדרטים וגירויים מטורפים מגיל כל כך צעיר, לא ישאירו להם יותר מדי אופציות מגוונות בעתיד. הרי מפעם לפעם התקן ישודרג, זה ברור, ובגיל שתיים עשרה - אחרי שבגיל שמונה כבר עשו באנג'י ובגיל עשר הטיסו כדור פורח עם עוד ארבעים חברים - סקס סמים ווידאו טייפ בהחלט יכולים להפוך לאופציה לגיטימית.

כדאי לקרוא, להחזיר את הרגליים אל הקרקע, להיזכר במה שבאמת חשוב.

ולפני כן, נגיד עכשיו, ממש ברגע זה  - לנסות להיזכר רגע, באיזה אושר מהילדות.

מה עלה לכם ראשון לראש? אני ראיתי הופעה שעשינו, כל הבנות בשכונה, מול כל ההורים, אצלנו בבית, בסלון שאולתר לבימת הופעות, עליה הצגנו את כל הרפרטואר האירוויזיוני בג'יבריש. ג'יבריש באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, תלוי בשיר  ('טי וורה, טי ווה, לה קונטרה' - לא המילים אחת לאחת?).

לא הלכנו לאולפן הקלטות, לא היה לנו מאיפה להוריד את המילים המדויקות, בטוח זייפנו, ובגדי ההופעה נשלפו סביר להניח - מהארון של אמא או מארגז התחפושות.

אף זכורה לי תקרית מהאירוע. לאחת מהכוכבות הנולדות (אחותי?) שהלכה יחפה נכנסה סיכה לרגל! דרמה, תודו.

לדעתי הייתי מהקטנות שבעיקר הסתובבו לזמרות המקצועיות בין הרגליים ויכול להיות שאף לא הורשיתי להשתתף בכל הביצועים אבל זו הייתה שבת 'טו ריממבר'.

אחר כך נזכרתי בעוגת הרולדה של אמא שלי (רולדות היו להיט). בנסיעות השבועיות לים המלח עם הסירים של ארוחת הצהריים ביום ששי מיד אחרי בית ספר. באימא שלי מאפרת אותי לפורים. בשלג עם אחי הקטן. כאלה.

אין לי ממש זיכרונות גרנדיוזיים, אבל כן זוכרת את אבא שלי שר לנו 'שני אורות בליל' תוך כדי נהיגה ברכב בלתי ממוזג של שנות השבעים, כשאימא ושתי בנות מצטרפות אליו (לשירה, לא לנהיגה).

הזיכרון הזה ממלא אותי חם וערגה שאי אפשר לייצר אחרת.

וכאלה אני רוצה שיהיו לילדים שלי.

וכשבבית משתולל ההומור וכל השכנים שומעים את כולם מתגלגלים מצחוק (כן כן, לא רק צועקים פה), כשכולנו מתפעלים ממרגליות פיהם, כשעוקבים ביחד אחרי העלים החדשים שהנביט האבוקדו עם הגפרורים שעל השיש, כשאנחנו מספרים סיפורים על הילדות שלנו והם מרותקים, כשאני כותבת משהו אוהב על שקית הסנדוויץ' של בית ספר, כשאנחנו משתפים כמה פתטיים יצאנו בהזדמנות זו אחרת, כשאנחנו שומעים מוסיקה ביחד, כשאני מכינה איתם עוגה, כשאני מחבקת ומנשקת עד שלא נשאר להם אוויר ומגלה להם באוזן בסודי סודות כמה הם מיוחדים ומדהימים. הכי מכולם.

ברגעים שכאלה, כשאני רואה להם את הברק של העיניים, אני עוצרת רגע ומדמיינת איך בזה הרגע נוצר במוחם זיכרון נוסף 'של בית', ומתפללת שברבות הימים, מראה, ריח, צליל או כל דבר אחר, יעלו בהם את הרגעים האלה, ימרחו להם איזה חיוך נעים על הפנים, וימלאו אותם בגעגוע.

עכשיו אתם רשאים לעבור לכתבה ואל תשכחו מי אוהב אתכם.

ילד יקר שלי.

אני מאד מתרגשת ובעיקר מברכת על ההזדמנות לעמוד פה, לספר לך כמה מופלא אתה בעינינו, ושכל העולם ישמע...

היומיום המשפחתי שלנו - מטבע הדברים - עמוס וגדוש , ואין שמחים מאתנו להעניק לך כמה שעות של תהילה, בלי שותפים, (שותפות - אם נדייק).

אתה קסם של ילד, ומבין המתנות שאלוהים בחר להעניק - אנחנו זכינו, קיבלנו אותך.

הפתיחות שלך, החיוך, הצניעות - כובשים את כולם.

כושר ההסתגלות שלך למצבים חדשים, למעברים, לשינויים - פשוט מדהים.

אתה מתערה ומשתלב בכל מקום אליו אתה מגיע.

היית פספוס בן חמש, ובאיזה בטחון לקחת חלק בשיעורי סקי בצ'כית, מוקף בחבורת צהובי שיער ותכולי עיניים דוברי גרמנית. בגיל אחת עשרה עלית בשיא הטבעיות על ה'סקול באס' בארץ זרה, ובדרך חזרה הביתה, כבר הזמינו אותך למשחק הכדורסל השכונתי. לא עבר זמן וכששלחו אותך מביה"ס להפגין הקפצות כדור במגרש הביתי של ה'פורטלנד טרייל בלייזרס', פרצת לעצמך את הדרך שלך, ל- NBA.

אתה מעדיף ללמוד את העולם בכוחות עצמך. אתה בוחר לעצמך את המסלול והוא מתובל בנחישות, בתבונה וברגישות.

גם אם לא תמיד יוצא לך בדיוק כמו שהתכוונת - אתה זה שתמיד מזכיר לי, שגם אדיסון טעה 1,600 פעמים, כדי להצליח בסופו של דבר.

אתה תורם ללא הרף ידע בכל כך הרבה תחומים, פתאום שולף איזו עובדה מסעירה על כרישים, או הסבר על מערכת השמש.

לפעמים אתה מדבר ומדבר כאילו אין מחר, עד שכולנו מבקשים קצת הפוגה, אבל זה המקום לומר לך, שמתוך שלל מילותיך אני תמיד דולה כמה פנינים - את האמירות שזוכות להיכנס להיכל המכובד של הז'רגון המשפחתי.

את המקוריות חשפת בגיל צעיר, למשל כשהיית בגן ולמדתם על עיר הקודש סיפרת לי: "אמא, יש בירושלים הרבה שערים, יש את שער האריות, שער יפו, שער פח הזבל..." - וככה נתת תרגום חופשי לשער האשפות.

את התום, הבהרת בשנותיך הראשונות. למשל כשאבא יצא ללוות את נסיכה מספר אחת לטיול, שאלת למה הוא לוקח נשק. כשאבא ענה: "כדי להגן עלינו", חיזקת מיד את דבריו והוספת: "נכון, ואם יבוא אריה..."

כמה שנים אחר כך - במתיקות שובת לב סיפרת לי בפעם הראשונה כשיצאת לטיול כולל לינה: "אמא, בטיול השנתי אנחנו ישנים באוכלוסיית נוער..."

אתה יודע בדיוק מתי להגיד: "אמא, רזית..." , או דקה לפני שאתה הולך לישון ללחוש לי: "you are the best mom ever!" , וככה להמיס אותי בשניות. איך אומרת עליך ענבר? "נסיך מספר שתיים יעשה יום אחד, אישה אחת, מאד מאושרת..."

אני מרגישה אותך ורואה לך את הנשמה, וגם אם לפעמים סוערות הרוחות, אנחנו תמיד מוצאים את המקום להתנצל, ליישר את ההדורים ולחזור לשביל הזהב.

אתה מפנק אותי כשאתה עושה קניות בסופר, מביא את מספר שלוש מבית ספר או את הבנות מהגן, מכין לנו סושי לתפארת, שותל פרחים באדניות או צובע לעצמך את החדר- כולך חדור משימה, ומנגד - מעופף כמו שרק אתה יכול, ושואל אותי כשכל הבית בהכנות וסידורים קדחתניים לקראת האירוע - "מה??? עוד יומיים הבר מצווה? לא בשבוע הבא?... "

עם אחיותיך אתה מנהל מערכות יחסים משולבות.

נסיכה מספר אחת ואתה מרשים לעצמיכם לא ממש לתקשר אם לא ממש בא לכם, אבל כשאתם הולכים על זה, מתקבלת חזית אחידה, בעלת שפת סתרים וצחוקים שרק אתם יכולים להבין.

הנסיעות הממושכות לחו"ל והחיים שם רק המחישו לי כמה רגישים אתם זה לזו, מגוננים, מרגיעים ותומכים. למשל כשבשיא האריזות לקראת החזרה הביתה, שניכם שמתם בפול ווליום את השיר שאימצתם, הסתובבתם בבית בין הארגזים ושרתם בקולי קולות כמו משוגעים - "I'm coming home", וכולנו ידענו שאתה מת להישאר, אבל מפרגן לאחותך.

וכשאני רואה את 'הרגעים שלכם', אני יודעת שהצליח לי...

לגלות לך סוד - היא סתם משחקת אותה קשוחה, לא רק היא קרועה עליך, גם החברות שלה.

את שלוש אחיותיך הקטנות אתה מפנק עד כלות, ומנגד מחנך ומעמיד במקום, משחק איתן כמו ילד, ולוקח אחריות של הורה, והיופי הזה של כל הצדדים שבך, הם שעושים אותך כזה יחיד ומיוחד.

אז אם לפעמים קצת קשה להיות במיעוט הגברי בבית, כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה, כי עם כל הניסיון הזה עם נשים, מי תוכל עליך?...

הדמיון שלך לאיתי כמעט מבלבל.

כל כך הרבה קווי חוץ ופנים זהים לדמותכם. הרגישות, המסירות, הדאגה לזולת ולסביבה, האהבה לְעולם הטבע וְלַמרחבים, החוכמה, חוש ההומור, הציניות.

נפרדתם כשהיית עולל, בסך - הכל בן שלוש, ועל כן, המקום החשוב והמכובד כל כך, שאתה נותן לו בחייך לא מפסיק להפעים אותי, ומרגש את כולנו עד מאד.

איתי היה מחובר אליך מיומך הראשון - ואין שום פלא.

נסיך מספר שתיים יקר שלנו, היום כבוגר, אתה כבר בטח מבין שלחיים דינאמיקה משלהם, אבל דבר אחד אנחנו יכולים להבטיח בוודאות - אנחנו תמיד כאן בשבילך, תמיד כאן לצדך, ומברכים אותך מעומק ליבנו - כל שתבקש לו יהי.

מאחלים לך שתדע להפיק את המיטב מכל דבר, שתהייה בריא ומאושר.

אוהבים ומחבקים, מתרגשים וגאים,

אבא, אמא, ונסיכות מספר אחת שלוש ארבע וחמש.                                                                                                                             

בר מצווה  - 15 יולי, 2011

את העוגה קישטנו יחד והתעקשת בפטריוטיות ועל אף האמריקה, לכתוב עליה בעברית בלבד. 

אחר כך פתחת את המקרר עוד כמה פעמים רק כדי לראות אותה ממתינה לך במלוא הדרה למחר, ובכל פעם חייכת מחדש.

הלכת לישון בחגיגיות, ביקשת להעיר אותך מוקדם בבוקר ולפני שנכנסת למיטה יצאת רק לרגע מהחדר למשפט סיכום: "הנה אמא אני נושמת עמוק ומורידה קצת את האנרגיות..."

וידאנו שנרדמת והתכנסנו לתרגול ריאות. אחרי שלושה בלונים כבר כאבה לי הלסת וסידרתי לי תפקיד נח יותר - חלוקת ציוד ומתן הוראות - כשאבא שלך, אחותך ואחיך לוקחים הרבה אויר ומנפחים לכבודך באהבה זר צבעוני.

את כל כך מתרגשת ועוזרת לי להיכנס לאווירה למרות שאני עדיין לא באיפוס מלא.

כשהתחבקנו ומעכתי לך את הטוסיק אמרתי לך שאיזה כיף לי שכבר שבע שנים את בחיים שלי.

והתכוונתי לכל מילה.

כי איך אפשר שלא ליהנות והתפעל מהיכולת שלך להביע רגשות, לתת אהבה. להתחשב, לפרגן. לוותר, לסלוח, ואם טעית גם להתנצל מעומק הלב במהירות שיא. להוות דוגמא, ללמוד מהניסיון, לשאול שאלות. לקבל כל דבר כל - כך במהירות ובלבד שיהיה לו הסבר הגיוני.

את באמת ילדה מדהימה, הנשמה הטהורה שלך - באמת טהורה - מפעימה אותי בכל פעם מחדש. בכוחות שאת מגלה כשאת מגשרת ומפשרת בִּגְדוּלָה, בינך לבין אחיותייך הקטנות, בהגנה שלך עליהן. באופן ההסתגלות שלך למצבים חדשים ולא תמיד פשוטים. באמת החיוכים שלך, בעומק הכאב שבדמעות שלך.

את כל-כך נזהרת שלא לפגוע, וכל-כך נעלבת אם פוגעים בך. את יודעת להתנחם מצוין בחיבוק עם נשיקה פלוס כל המילים המלטפות המלוות אותן. חַכמה.

את יודעת גם לאבד קצת את הצפון ולפעמים אפילו לעצבן, אבל את משמחת, הרבה יותר.

בזכותך התרחבה לנו המשפחה איתך וגם אחרייך. היית כזאת תינוקת מדהימה (לא סתם אומרים שהשלישי הוא משו בסט), שלא האמנו על עצמינו אבל עשית לנו חשק לעוד. ובאו עוד. שתיים.

היית רק בת שנתיים כשקיבלת אימא כבולה למיטה למשך ארבעה חודשים, וגילית תבונה ורגישות שערבבו לי את הלב. עברת באופן הכי טבעי לטיפולה של סבתא שלך היקרה, שם מצאת לך מענה כמעט לכל צרכייך, וכשקלטה אותך סבתא בחושי הלביאה בהם היא כל - כך מצטיינת, שאת זקוקה לשעות אמא, הייתה שולחת אותך אלי למיטה עם פאזל או לוטו, אבל הכי אהבת לשחק 'מי זוכר...'

את מדברת על הדוד שלך שמעולם לא הכרת, כמו היה חלק בלתי נפרד מחייך (ואין לך מושג כמה את צודקת, את פשוט כנראה יודעת). לפני שבועיים כשאנחנו בקצה השני של העולם, באמצע טיול במדבר אמריקאי שהפך לרגע לביתנו החדש, ניצלת רגע של שקט בנסיעה ומשום מקום שאלת: "אמא, גלעד כבר חזר הביתה?". השאלה שלך הייתה לי הכי טבעית והכי מפתיעה בו זמנית. עניתי לך בעצב שעדיין לא ואת המשכת: "אימא זה לא יכול להיות, כמה שנים הוא כבר שם?", "חמש ממי, חמש" עניתי ושרקתי אויר שנלחץ לי בחזה. "אמא, תמיד כשאני חושבת על גלעד אני חושבת על איתי".

יש לך מקום בלב ליקום שלם.

את באמת אחת ויחידה.

את יפהפייה אמיתית ושמי שרוצה יגיד שאני משוחדת, שטויות, כל עיוור היה מבחין בקסם שלך.

ביקשת להזמין ליומולדת את כל הכיתה, "לא רק את החברים שמדברים עברית", כי כולם חברים שלך. את בקושי דקה וחצי בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, ביבשת חדשה וכבר כולם חברים שלך. זה אומר שיש לך בכיתה ילדים מאד חכמים שיודעים לזהות משהוא טוב.

נסיכה מספר שלוש שלי, מתוקה מהממת שלי, אני מאחלת לך שתמיד, אבל תמיד, ישמח לך הלב.

אוהבת אותך ממש ממש,

אמא.

נשבעת לכם יש פה אווירת סוף קורס.

כולם פה שוברים דיסטנס, שוברים שמירות, פולשים למטבח מעבר לשעות קבלת הקהל, והחפ"שים (נו מי, האחראי ואנוכי) - משיכים לתזז בין עבודת רס"ר זו לאחרת, מוקפצים מעמדה לעמדה, ובדרך מטאטאים ללא הרף את שבילי בסיס האם, לקראת מסדר המפקד (עוד ארבעה ימים יא רבאק).

אולי בסוף כשנקרוס סופית (פריבילגיה בלתי מציאותית בעליל), אולי אז גם נקבל כנפי צניחה.

הקטנות - כשהן לא ישנות אצל סבתא / הדודים בירושלים - נודדות בין מיטות הבית, עורכות תורנויות בינן לבין עצמן מי מעבירה את הלילה בחדרו של האח הגדול. נסיך מספר שתיים כיאה למעמדו האטרקטיבי, מנהל את לוחות הזמנים שלהן ביד רמה ואוהבת, ומדי פעם מבריז להן כשהוא בעצמו מתנייד לאיזו מיטה בבית אחר, כי צריך להספיק הכל לפני שנוסעים.

נסיכה מספר אחת עובדת לפרנסתה מבוקר עד ערב (אפשר לבנות על פריחה כלכלית של הדוד סם החל מהשבוע הבא), כאילו אין מטוס שימריא גם אם כל המזוודות שלה לא ממש יהיו מוכנות בשעת הש', ומה כבר יקרה אם היא תשאיר אחריה חדר שאין בו מילימטר פנוי של ריצפה, חוץ מזה שאמא שלה תצא לגמרי מדעתה וזהו. בשעות בהן אינה מצוייה תחת ידו הרמה של מעסיק בני נוער קמצן ואכזרי, היא עורכת מרתון פרידות חגיגי, מחוללת בפסטיבלים ובפרמיירות, מנהלת רומן סוער עם הפייסבוק, ובעיקר לא מבינה למה ואיך אני לא מרשה לנסוע מחר לים, הרי עוד יש ים של זמן.

ובתוך כל אלה אני מצליחה לארוז, לסדר שוב ושוב את כל פינות המערומים הפזורות ברחבי הבית, לבשל-לאפות ולחסל את מצבורי האוכל (כבר שבועיים קונים רק לחם-חלב-עיתון, והמאגר עדיין מוכיח את עצמו), לתרגם מסמכים ותעודות, למיין תרופות, לקבוע תורים, לשרוף שעות בטלפונים עם כל נותני השירות כדי להקפיא ולהפשיר, להירשם, לבטל, לעדכן, וגם מספיקה לבחור ולהחליט בין האופציות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות...

עושה איקסים ברשימות ומוסיפה להן עוד ועוד ועוד סעיפים. פווווף.

ותוך כדי קראתי גם כמה ספרים, והספקתי להיפרד מחברים, ומהקבוצה היקרה שלי, וערב פוקר חגיגי (הבטיחו לי עד הזריחה - כמעט הצליח), והנה אפילו מצאתי שעה סבירה ביותר לכתוב, וזה בזכותו של נסיך מספר שתיים, שהסתכל בי מרגיעה את נסיכה מספר חמש הלנה הלילה בחדרו, ואמר לי דקה לפני שנרדם, "יו אר דה בסט מאמ אֵוֶוֶר", וישר קיבלתי זריקת אנרגיה לעוד כמה שעות.

אוגוסט יכול להיות מתיש סתם ככה בפני עצמו, מעצם היותו הזמן הכי חם הביל ודביק בשנה, בו בדיוק כל המורים והגננות החליטו לנפוש, ואנחנו תיבלנו אותו גם השנה בעוד כמה פעילויות מתישות, אחרת איך נהנה?...

לילה טוב.

הקשתי על הלינק והוזמנתי לתחרות האמא האולטימטיבית.

בשלב הזה עוד הייתי רגועה, אבל כשההגדרה הפכה מאולטימטיבית ל'מושלמת', שם כבר הצטלצלו לי פעמונים בקופסה, ומיד הזדעמתי קלות.

נו באמת יש דבר כזה אמא מושלמת?

ראשונה כמובן קפצה לי לראש אמא שלי, אותה ללא ספק אני יכולה לשלוח לתחרות ולארגן לה אלף מצביעים (ובעיקר מצביעות/מעריצות) תוך שנייה. אף שלחתי לה את הקישור בדרישה שתרשם לתחרות לאלתר, מה שגרר את תגובתה שעם כל הכבוד קצת נסחפתי. צנועה.

אבל רגע או שניים של מחשבה נוספת הביאו אותי למסקנה שגם היא, או יותר נכון - אפילו היא, לא מושלמת.

הרי הייתה זו אמא שלי המושלמת בעצמה, שלימדה אותי ש'אין דבר כזה - מושלם'.

בימיה הקשים ביותר, שהיו גם ימיי הקשים ביותר, היא, מעומק מכאובה ומעונק טוב ליבה וחכמת חייה התעקשה, 'אין מושלם ממי, אפילו הטבע לא מושלם, אלה החיים, קבלי אותם כפי שהם, על הטוב הרב שבהם, וגם על הרע'.

ואני הקשבתי, והפנמתי, ובסופו של דבר גם קיבלתי והסכמתי.

וממנה עברתי אלי, ואל החתירה הבלתי נלאית להעלות את הרף, והתסכול הנלווה לכשלים שבדרך.

ולא הייתי צריכה לבזבז יותר מדי מחשבות. ידעתי.

לא אני לא ממש אמא מושלמת.

לא חפה מרגשות אשמה, מהתרגזויות מיותרות, מטעויות.

מועדת לעיתים ועל אף היותי מודעת למעידה עוד בהתהוותה, אני בהחלט יכולה ליפול לאותה מלכודת שוב.

ועם כל אלה אני אמא טובה.

הכי טובה שאני יכולה ויודעת להיות, ועושה כל הזמן הכל כדי להמשיך להיות כזו.

לא מפסיקה לנסות, בודקת את עצמי על כל צעד ושעל, תרה אחר התשובות הנכונות לקונפליקטים ולדילמות העולים וצצים בכל רגע נתון, ועובדת באימהות עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

תמיד נוכחת, תמיד מעורבת.

ואוהבת אותם ממעמקים בלתי הגיוניים בעליל.

ובתוך הג'אגלינג הרציף והשוקק הזה, עם כל מנעד הגילאים המחומש הזה שאני מגדלת ואף משתדלת לחנך להיות אנשים טובים, קודם כל טובים (בשותפות מלאה עם האחראי - יש וחשוב מאד לציין), אני גם מוצאת זמן לעצמי, ולזוגיות, וממלאה את עצמי בעבודה שאני מאד מאד אוהבת.

ונכון שאף פעם זה לא מספיק - כי אין מושלם, ולא תמיד אני עושה את זה כמו שבאמת הייתי רוצה - אין מושלם כבר אמרתי? ונכון שלפעמים אני גאה (בעצמי ובהם) יותר, ולפעמים קצת פחות, אבל לרגע, אפילו לא לשנייה, אני לא שוכחת לברך על כל האושר המעייף הזה. גם בשיא העצבים כשכל חלומותיי מסתכמים באי בודד. רחוק רחוק מכאן.

עוד נכון אחד ודי - כמו האוקסימורון בחיים, כך גם האימהות.

משימה כלל לא פשוטה ומאד מתישה אבל מה לעשות, 'זה כלול בחבילה', ולא, לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר, רק בבית שלי, עם המשפחה המדהימה והמעצבנת והמהממת והבלתי מושלמת שלי,  ושלא יגמר לעולם...

לבת מצווה של ללי התחלנו להתכונן בעודינו בניכר.

יאמר לזכותינו - עוד באמריקה היינו אחראים. (מה שיפה לדחיינית שכמוני).

ללי היא הבתדודה שרואים פעם בשנה או בשנתיים או יותר.

קנינו לשלוש הנסיכות שמלות מלמלות ורדרדות וירקרקות, הלכנו על לוק של שלושה גביעי גלידה איכותית ומשובחת.

ונעליים רקומות נצנצים (בהתאמה כמובן).

כיאה לנסיכות.

ולנסיכה הגדולה שמלה רכה ומשגעת, בדיוק כמוה.

והנסיך החתיך כרגיל הלך על ג'ינס וחולצה הכי קז'ואל שיש, בדיוק כמו שהוא אוהב.

קצת לפני

לעצמינ - דאגנו האחראי ואני למלבושים ולהנעלה בארץ הקודש. (ובטח, גם אנחנו היינו מהממים למראה, מה ז'תומרת!)

וכולנו חיכינו שתגיע השלוחה האמריקאית שלנו (לא אמרתי שלוחה, שלופה, שלופה...)

אצלנו זה היה זמני, הקטע הזה של הגולה, אצלם - לצערי,  זה קבוע.

והתרגשנו והתארגנו וקבענו תורים בכל מכוני היופי, ונסיכה מספר אחת בעלת קול הזמיר הקליטה לכלת השמחה שיר ויצא מדהים, ובשביל שתרגיש הנערה בבית, הוספנו בית, באנגלית, שרקחנו במו עצמי.

והקטנות, לא הבינו למה זה לוקח כל כך הרבה זמן עד שזה קורה הדבר הזה, 'הבת מצווה של ללי', ולא שהיה להן יותר מדי מושג מה זה בדיוק אומר. יומולדת. מסיבה. מה צריך יותר בשביל להמתין בחוסר סבלנות?

ממש לפני

והגיע הקיץ, וגם היום המיוחל.

ולמה שהכל ילך חלק?

עם חזרתה של נסיכה מספר חמש מהגן, הופגן סירוב עז ללבוש את השמלה שהמתינה בסבלנות ראויה לציון מהחורף בארון, ועברה באוויר ומעל הים ועד ליבשה, כל זה כדי להישאר מיותמת בערב הבכורה.

הפכתי את הארון. כלום. היא רוצה את הג'ינס מאמריקה (אמנם מאמריקה אבל הלכה איתו כבר מאה פעם לגן), וכל החולצות בעלות המראה ה'חדש' פחות או יותר, או אלה החדשות באמת ששלפתי מהארון, אף אחת לא הניחה את דעתה.

זו עם כפתור, וזו לא נעימה, וזו עם צווארון, וזו יש לה שרוך, וזו לא שלה היא של אחותה, וזה לא שהיא עשתה דווקא, זה באמת רגיש אצלה קצת, העניין הזה, אבל אני כבר עשיתי פן בצהריים, למה לגרום לי שוב להזיע???

בסופו של דבר לא הייתה ברירה ומצאתי את עצמי שעתיים לפני האירוע מתניעה ושועטת לחנות הבגדים הקרובה, אחרת לא נצא הערב מהבית.

חולצת טריקו פשוטה, חלקה, שנראית קצת יותר טוב מגופיה, ניסיתם פעם למצוא בחמש דקות? תרשו לי להפתיע אתכם, משימה קשה.

ארבע חנויות עד שמצאתי את שביקשתי, וגם כאן לקחתי סיכון, היו קצת כיווצים בשרוולים...

אבל תודה לאל, עבר את מערכת הבקרה.

מתוך הקווץ' שנהייה לי בזמן, שהיה מתוכנן מראש דווקא לא רע בכלל ועם מרווחים גמישים (אבל לא עד כדי כך גמישים), כמובן שיצאנו בבלגאן מהבית ואת כל התיק של הבגדים להחלפה שהכנתי לבנות, שאם חלילה משו ישפך, יכתים, לא יהיה נח, או סתם אם יברח פיפי, השארתי במקום של כבוד ליד הדלת, וכשגיליתי את העובדה המערערת הזו בדרך, לא נותר לי אלא להחזיק אצבעות ולקוות שמיצינו את כל האינסידנטים ליום הנוכחי.

הנה לכם, גם על אלה שעוד באמריקה היו אחראים, והכינו את כל הנדרש מבעוד מועד, מרפי עובד במרץ.

תוך כדי

במרפסת קבלת הפנים גיליתי שאני מתה מקור (אז מה אם אוגוסט? על עיר הקודש זה אף פעם לא עשה רושם) וכן, גם את העליונית שלי השארתי בבית, שיהיה לה חבר'ה עם השמלה והתיק שנשארו מאחור.

אבל זהו.

בזה הסתכמה ספירת התקריות לאותו יום, סה"כ לא קריטי.

כל השאר עבר בשלום ובשמחה, כולל החלקים הקשים של אירוע משמח שתמיד יהיו מנת חלקי מה לעשות... (בעניין הספציפי הזה אני רשאית לדבר פולנית כאוות נפשי!)

שבתי הביתה מרוסקת רגליים (אך עדיין מהממת), העמסנו את כל המעולפים (מי חלקית ומי רשמית) ליצועם, הרמנו רסיסי רגליים ונשמנו.

פווווווווווווווווווווף.

מכירים כזה של אחרי אירוע?

שפתאום יש שקט?

וחשבתי שזהו.

קצת אחרי

המושג 'הבת מצווה של ללי' הפך למטבע לשון בקרב הנסיכות.

זה מהבת מצווה של ללי, וככה עשיתי בבת מצווה של ללי, ואני רוצה את השיר מהבת מצווה של ללי, ונכון שבבת מצווה של ללי...?

וללי כבר בכלל חזרה לאמריקה והבנות נכנסו לגן והכירו את ציפי, הגננת הברוכה החדשה.

כחודשיים אחרי תחילת השנה, שאלה אותי ציפי באחד הבקרים: "תגידי, מתי כבר הבת מצווה של ללי???" כן, היא הייתה קצת מופתעת לשמוע שהאירוע כבר הפך להיסטוריה, עוד בטרם הכרנו.

הרבה אחרי

בשישי האחרון פתחנו את העשור החדש ביומולדת לנסיכות בגן (...תודה, בקרוב אצלכם).

וככה פתחה ציפי הנערצת את החגיגות:

"מי יודע מה אנחנו חוגגים היום ילדים? אווווללללי, את הבת מצווה של ללי?..." "לאאאאאאאאא......."

תשמעו, אני כבר לא דואגת לפאן של צילי וגילי שלי בחיים, שתי אלה יודעות לעשות להן 'אפטר פארטי' כמו שצריך.

אז יום הולדת שמח עד מאד צילי וגילי מתוקות מדבש שלי, ושנה מְעוּלֶית (ככה אמרה השבוע מספר שלוש) שתהייה לכולנו, משובחת, נעימה, מפרה ופורה, בריאה משמחת ומרנינה.

כי רק ככה פותחים עשור.

בגדול.

נשיקות.