Twenty Four Seven

לבת מצווה של ללי התחלנו להתכונן בעודינו בניכר.

יאמר לזכותינו - עוד באמריקה היינו אחראים. (מה שיפה לדחיינית שכמוני).

ללי היא הבתדודה שרואים פעם בשנה או בשנתיים או יותר.

קנינו לשלוש הנסיכות שמלות מלמלות ורדרדות וירקרקות, הלכנו על לוק של שלושה גביעי גלידה איכותית ומשובחת.

ונעליים רקומות נצנצים (בהתאמה כמובן).

כיאה לנסיכות.

ולנסיכה הגדולה שמלה רכה ומשגעת, בדיוק כמוה.

והנסיך החתיך כרגיל הלך על ג'ינס וחולצה הכי קז'ואל שיש, בדיוק כמו שהוא אוהב.

קצת לפני

לעצמינ - דאגנו האחראי ואני למלבושים ולהנעלה בארץ הקודש. (ובטח, גם אנחנו היינו מהממים למראה, מה ז'תומרת!)

וכולנו חיכינו שתגיע השלוחה האמריקאית שלנו (לא אמרתי שלוחה, שלופה, שלופה...)

אצלנו זה היה זמני, הקטע הזה של הגולה, אצלם - לצערי,  זה קבוע.

והתרגשנו והתארגנו וקבענו תורים בכל מכוני היופי, ונסיכה מספר אחת בעלת קול הזמיר הקליטה לכלת השמחה שיר ויצא מדהים, ובשביל שתרגיש הנערה בבית, הוספנו בית, באנגלית, שרקחנו במו עצמי.

והקטנות, לא הבינו למה זה לוקח כל כך הרבה זמן עד שזה קורה הדבר הזה, 'הבת מצווה של ללי', ולא שהיה להן יותר מדי מושג מה זה בדיוק אומר. יומולדת. מסיבה. מה צריך יותר בשביל להמתין בחוסר סבלנות?

ממש לפני

והגיע הקיץ, וגם היום המיוחל.

ולמה שהכל ילך חלק?

עם חזרתה של נסיכה מספר חמש מהגן, הופגן סירוב עז ללבוש את השמלה שהמתינה בסבלנות ראויה לציון מהחורף בארון, ועברה באוויר ומעל הים ועד ליבשה, כל זה כדי להישאר מיותמת בערב הבכורה.

הפכתי את הארון. כלום. היא רוצה את הג'ינס מאמריקה (אמנם מאמריקה אבל הלכה איתו כבר מאה פעם לגן), וכל החולצות בעלות המראה ה'חדש' פחות או יותר, או אלה החדשות באמת ששלפתי מהארון, אף אחת לא הניחה את דעתה.

זו עם כפתור, וזו לא נעימה, וזו עם צווארון, וזו יש לה שרוך, וזו לא שלה היא של אחותה, וזה לא שהיא עשתה דווקא, זה באמת רגיש אצלה קצת, העניין הזה, אבל אני כבר עשיתי פן בצהריים, למה לגרום לי שוב להזיע???

בסופו של דבר לא הייתה ברירה ומצאתי את עצמי שעתיים לפני האירוע מתניעה ושועטת לחנות הבגדים הקרובה, אחרת לא נצא הערב מהבית.

חולצת טריקו פשוטה, חלקה, שנראית קצת יותר טוב מגופיה, ניסיתם פעם למצוא בחמש דקות? תרשו לי להפתיע אתכם, משימה קשה.

ארבע חנויות עד שמצאתי את שביקשתי, וגם כאן לקחתי סיכון, היו קצת כיווצים בשרוולים...

אבל תודה לאל, עבר את מערכת הבקרה.

מתוך הקווץ' שנהייה לי בזמן, שהיה מתוכנן מראש דווקא לא רע בכלל ועם מרווחים גמישים (אבל לא עד כדי כך גמישים), כמובן שיצאנו בבלגאן מהבית ואת כל התיק של הבגדים להחלפה שהכנתי לבנות, שאם חלילה משו ישפך, יכתים, לא יהיה נח, או סתם אם יברח פיפי, השארתי במקום של כבוד ליד הדלת, וכשגיליתי את העובדה המערערת הזו בדרך, לא נותר לי אלא להחזיק אצבעות ולקוות שמיצינו את כל האינסידנטים ליום הנוכחי.

הנה לכם, גם על אלה שעוד באמריקה היו אחראים, והכינו את כל הנדרש מבעוד מועד, מרפי עובד במרץ.

תוך כדי

במרפסת קבלת הפנים גיליתי שאני מתה מקור (אז מה אם אוגוסט? על עיר הקודש זה אף פעם לא עשה רושם) וכן, גם את העליונית שלי השארתי בבית, שיהיה לה חבר'ה עם השמלה והתיק שנשארו מאחור.

אבל זהו.

בזה הסתכמה ספירת התקריות לאותו יום, סה"כ לא קריטי.

כל השאר עבר בשלום ובשמחה, כולל החלקים הקשים של אירוע משמח שתמיד יהיו מנת חלקי מה לעשות... (בעניין הספציפי הזה אני רשאית לדבר פולנית כאוות נפשי!)

שבתי הביתה מרוסקת רגליים (אך עדיין מהממת), העמסנו את כל המעולפים (מי חלקית ומי רשמית) ליצועם, הרמנו רסיסי רגליים ונשמנו.

פווווווווווווווווווווף.

מכירים כזה של אחרי אירוע?

שפתאום יש שקט?

וחשבתי שזהו.

קצת אחרי

המושג 'הבת מצווה של ללי' הפך למטבע לשון בקרב הנסיכות.

זה מהבת מצווה של ללי, וככה עשיתי בבת מצווה של ללי, ואני רוצה את השיר מהבת מצווה של ללי, ונכון שבבת מצווה של ללי...?

וללי כבר בכלל חזרה לאמריקה והבנות נכנסו לגן והכירו את ציפי, הגננת הברוכה החדשה.

כחודשיים אחרי תחילת השנה, שאלה אותי ציפי באחד הבקרים: "תגידי, מתי כבר הבת מצווה של ללי???" כן, היא הייתה קצת מופתעת לשמוע שהאירוע כבר הפך להיסטוריה, עוד בטרם הכרנו.

הרבה אחרי

בשישי האחרון פתחנו את העשור החדש ביומולדת לנסיכות בגן (...תודה, בקרוב אצלכם).

וככה פתחה ציפי הנערצת את החגיגות:

"מי יודע מה אנחנו חוגגים היום ילדים? אווווללללי, את הבת מצווה של ללי?..." "לאאאאאאאאא......."

תשמעו, אני כבר לא דואגת לפאן של צילי וגילי שלי בחיים, שתי אלה יודעות לעשות להן 'אפטר פארטי' כמו שצריך.

אז יום הולדת שמח עד מאד צילי וגילי מתוקות מדבש שלי, ושנה מְעוּלֶית (ככה אמרה השבוע מספר שלוש) שתהייה לכולנו, משובחת, נעימה, מפרה ופורה, בריאה משמחת ומרנינה.

כי רק ככה פותחים עשור.

בגדול.

נשיקות.

 יגעת ומצאת

נסיכה מספר 4 מחפשת ומחפשת ואבא מנסה לסייע: "אולי תחפשי בחדר?"

מספר 4 בנחישות: "אבא לא מצאתי בשום חופש!" (בשום אופן).

טרם פגה ההשפעה

נסיך מספר 2  (יומיים אחרי המבחן בגיאוגרפיה) מדווח: "אמא, בטיול השנתי אנחנו ישנים ב'אוכלוסיית נוער'..."

טעות בזיהוי

בדרכינו חזרה הביתה ממסיבת החנוכה, נוגסת מספר 3 בתהייה בערימת הקלוריות המטוגנת שבידה ומציינת בתמיהה: "אמא, הסופגנייה שלי בלי עגבניות..."

מה בשבילכן?

אבא שולח את מספר 4 לברר אצל שאר החבר'ה איזו חביתה הם רוצים והיא חוזרת עם תשובה מפורטת: "אבא, הבנות רוצות מקוֹשֵשֶת..."

מקורות מידע

נסיכה מספר 1: "אבא, אני עושה עבודה בכימיה על זהב, אני צריכה לשוחח עם אנשים שמבינים בזה..."

אבא: "נו אז דברי עם סבא זהב!"

הכל עניין של ניסוח

מספר שלוש בעיניים דומעות, ברגע של ייסורי מצפון: "אמא, זה מעליב לי ת'לב..."

על אותו משקל

מספר 5 למספר 4 : "אם תצחקי כשאת אוכלת עוגייה, את תִינְחָקִי!"

חנוכה בגרסאות אישיות

מספר 4 סחה לעצמה בלאט: "ושחקי בלש, על כד קטן נחמד..."

4+5 בדואט מרגש: "סביבון סוף סוף סוף, חנוכה הוא חָ'טוֹב..."

וממשיכות: "סוב נא סוב, כל ברחוב..."

בתרגום סימולטני

מספר 4: "מה? ויתחילו את הארוחה בלי איתנו???"

בניחוח תימני

אמא: "תגידי לסבתא - אנא בַּחִיבָּאק"

מספר 5: "סבתא אנא בַּחִילְבָּאק!"

משוררת נולדה

מאוחר יותר באמבטיה, מספר 5 משחקת עם כפות הרגליים וכשאני שואלת אותה מה היא עושה היא עונה: "אני חורזת נעליים."

לכי תסבירי

מספר 3 ברגע של הארה (בסוף של סוף היום כשאני כבר חצי מחוקה): "אמא, אם את כל כך חלשה, איך היית בצבא???"

ואני חשבתי שפסח שזה החג של הקושיות.

המשך חג שמח

מאיר ומואר

(למרות שנשאר רק עוד נר אחד ויחיד - בכל זאת, מדובר פה בחנוכייה שלמה...)

צְ'מֵעו משו - הפוסט האחרון  הציף אותי בטלפונים מתמוגגים ומדושני עונג (כן כן, כולם מבנות המין היפה), ובכל שיחה שכזאת מיד נשלפו מהזכרון הברקות הימים האחרונים (יותר אחורה - מי זוכר...) של זאטוטינו המהממים, המדהימים והמושלמים.

כולנו זוכות לריבוי רגעי קסם שכאלה ביומיום, ואלה ללא ספק הופכים לכח המניע אותנו קדימה, מפעים אותנו, ומתזכר אותנו למה בחרנו (שוב ושוב ושוב, ובמקרה שלי - עוד שוב ועוד שוב), במקצוע הכל כך תובעני ומתיש הזה, אימהות.

אז קדימה בנות (וגם בנים - אם יש כזה מצב, אתם לגמרי מוזמנים להפתיע...) למה שרק אני אהנה ממה ששמעתי?

ולמה שהמצפון ייסר אתכן שאתן מפספסות - הרי תכף בטח תשכחו - כי אתן לא מְפַנות את הרגע, לתעד את הפנינים המזהירות שיוצאות לפרי בטננו מהפה?

תאמינו לי, בסופו של דבר היה זה המצפון שהושיב אותי לכתוב את הפוסט ההוא.

כן, כן, אני יודעת, כולכן עסוקות עד מעל הראש, אין לכן זמן לנשום, לא עצמתן עין, אתן עייפות תשושות ומותשות, למי יש אנרגיות, לא היום מחר, לא מחר ביום ראשון וכאלה.

בסדר, שמעתי.

תודו שאם אני - שמטורטרת נונ סטופ, ומגוייסת בצו שמונה כל השנה, לכל גחמותיה, צרכיה ורצונותיה של החמישייה הפותחת שלי - עדיין מצליחה לעשות את זה מדי פעם, גם אתן יכולות.

ועל חלקכן אני יודעת בוודאות ומיד מלשינה - יש לכן מחברת בה אתן חוטאות בצטטת, או קופסה אוגרת פתקים הנכתבים אליכן ברחבי הבית, או שסתם יש לכן זכרון טוב (???), אז שתפו אותנו, מה יש?!

כמה חיוכים לא יזיקו לאף אחד נכון?

תבואו, תשבו רגע, תכתבו כמה שורות (מיסיונרית שכמותי), תבריקו לנו את היום, ותלכו.

כתבו לנו את ההצחקות והחוכמות של אלה, שבסוף היום כל מאוויינו לגביהם, מסתכמים במשאלה אחת ויחידה - שיתאדו למיטות, ועכשיו!

תביאו חידודים של הילדים שלכן / של החברים / של השכנים, אחיינים, נכדים ונינים, מה שתרצו, ילל'ה אל תתקמצנו...

מבטיחה כי כל תגובה שתצורף מטה, מיד תעלה קומה ותכנס לפוסט.

ואחרי שהבנו שאין תירוצים, ואחרי שזרקתי לכם כפפה, לא תאכזבו אותי נכון? (תראו איזה יופי אתן מבינות פולנית...)

הריני להודיע חגיגית בזאת, כי פרוייקט 'יש לי יש לי' של הקומדי סטור הכי מציאותי שיש יוצא לדרך, ועל יזמות ברוכה שכזו לא תבאסו לי ת'צורה נכון?

הנה בשביל הסיפתח, אני מביאה לכם את דבריה של זו שבחרה לכתוב ולא לספר (וזה סתם כי היא לא ממש קומוניקטיבית בימים אלה, ותכף תבינו למה...) :

גם לי יש -

אמיר: "אמא אל תתכופפי, אני אשרוך לבד..."

"זה בסדר חמודי, בבוקר עוד קל לי להתכופף, בערב זה קשה... "

אמיר: "לא נכון, בערב קשה לך ואת עצבנית כי החולצות נצמדות לך..."

"מזה כפרה, אני עצבנית כל היום... איך שאתה מכיר את אמא, אין עליך!"

ככה זה בן לאמא בהריון ששונאת להשמין...

(נועה)

הנה כבר יש עוד אחד:

'אולי בְּעַלָיו'...

לנועה שלי יש חום.

הבוקר היא נזכרה שבבית הישן שלנו היה עץ שנפל, אז הסברתי איך ולמה נפל.

הסברתי שפעם העיזים מהשכונה הסמוכה, היו מגיעות לעץ ומטפסות עליו כדי לאכול את הפירות.

העץ לא עמד בלחץ ומת...

הסברתי שיותר אין עזים כי הרועה מכר אותן, הוא זקן ולא היה לו יותר כוח לטייל איתם,

ואז נועה הבריקה ואמרה: "אז מה, שבעליו יעזרו לו..."

(בעליו זו כמובן אישתו!!!)

(אתי)

ועוד אחד -

טוב - נדרשתי ולכן אקיים ואתן לך את מה ששלחתי לעיתון להיות הורים  (והתפרסם) לפני כמה שבועות:

אורי יושבת בכיסא שלה ואוכלת קורנפלקס עם יוגורט - בידיים.

אמא: "אורי, תעשי לי טובה ותאכלי בכפית ולא בידיים."

אורי מכניסה יד לקערית, מלטפת את העיסה הלבנה ואומרת: "טובה קולפלקס, טובה..."    

(אינגה)

here come's another one...

תמיד אישה...

אמנם הרמיזה לגבי הצטטת במחברות (אחת לכל ילד) מכוונת ישירות עלי, אבל כמובן שבזה הרגע לא בא לי אף ציטוט למוח והמחברות בקומה אחרת, להלן בעייה...

יחד עם זאת, הכינוי שבחרתי לעצמי לתגובה הזו הוא ציטוט ישיר של אחד מיני בנים שלי, שיודע שכמה שאמא משכילה וקרייריסטית, בסופו של דבר היא אישה ככל אישה, ומה שבאמת חשוב לה - זה להיות רזה ויפה (טוב לא לכל הנשים זה הכי חשוב, חלקן מעמיקות; אבל אלו שבחרתי בקפידה להיות ברשימה המצומצת שמכונה "החברות שלי" - להן זה חשוב)...

ואני אומרת: מזלם של הילדים האלו שהם מצחיקים, באמת מזלם כי אחרת הקשיים היו מנצחים.

רגעים כאלו של חסד מחזיקים אותי בשגרה המייגעת והלא מאוזנת של אמא עובדת (והרבה, הרבה אמא והרבה עובדת).

אה, ונשיקות ואלף מברוכים לנסיכה מספר 3, שאכן מסמנת עבורי שנות חברות עם אמא שלה (אישה יפה ורזה לא פחות), כן תרבינה שנים טובות.

(אמא רזה ויפה)

בנות אתן בסדר....

נוף ילדותי...

היום כשישבנו לאכול ארוחת צהריים והגשתי לבנותיי בגאווה את העוף + הירקות שהכנתי אחד לאחד לפי מתכון של אמא,

שאלתי אותן: "נו, איך עוף ילדותי?"

ענתה הגדולה: "אמא, את העוף עוד לא טעמתי אבל בַּצָל ילדותך מאד טעים..."

(gem)

אה- אז היה עוד אחד - משלשום: סבתא לוקחת את אורי על הידיים. אורי מלטפת לסבתא את הציצי ואומרת לה: "כדור"!

(אינגה)

עוד אחת  -

ארשום מהר לפני שאשכח.. אמא: "מאיה תקנחי את האף שלך, הוא מלא נזלת!" מאיה ממלאת את ההוראה ומקנחת... תוך כדי אמא ממשיכה לדבר עם מאיה... מאיה בתגובה: "אמא את נקטעת!"

(gem)

וו'אנ מור -

>אוי כמה שהם חמודים הקטנים האלה...

אוּרי שלי בן השנתיים אומר לי באמצע הלילה..
"אמא את יפה ונהדרה.."

בקר טוב.

(אמא של אוּרי (האתר שלי))

אחרי הפוסט 'הקודם הקודם', שהביא בעקבותיו כמה ימים עמוסים (כולל אורחים), מותר לי קצת להשתעשע לא?

אז ילל'ה קבלו - 

 עד שיבוא טו' בשבט 

נסיכה מספר ארבע מזמרת:

‫"חנוכה חנוכה חג יפה כל כך

‫כוכבים מסביב

‫כי לילד רע!!!"

מילים של גדולים

ואותה אחת יצאה מהבית לאוטו,

‫וכששאלתי אותה לאן היא הולכת

‫אז היא אמרה שהיא נוסעת.

‫שאלתי: "לאן?"

‫ענתה בשיא הטבעיות: "לארץ!"

(ולא, אין לה מושג מה זה אומר).

אבחנה מספר אחת

כשנסענו הביתה ראינו אוטובוס ('רגיל' לשם שינוי, לא הצהוב של בתי הספר) ומספר שלוש אמרה:

"הנה אוטובוס של הורים".

 אבחנה מספר שתיים 

כשאותה יורשת עצר שמעה שיר ראפ שנגמר במין דקלום, היא אמרה:

"אמא הסוף בכלל לא נשמע כמו שיר, זה נשמע כמו חדשות..."

אבחנה מספר שלוש, של מספר שלוש

"איך האוכל בגן החדש?"

"בגן הקודם היה אוכל יותר טעים".

"אבל לא אכלת שם את האוכל שלהם בכלל, היית מביאה מהבית..."

"נו נכון, בגלל זה שָׁמַה האוכל היה הכי טעים!"

תהיי יפה ותשתקי

מספר חמש סוחבת, מושכת ותולשת במרץ ובתוקף למספר ארבע את הסיכה מהראש.

אמא (נוהגת, שומעת את הזעקות וקולטת אותה במראה): "למה את עושה לה ככה? זה כואב לה!"

מספר חמש בהחלטיות של מעצבת שיער: "ככה יותר יפה!!!"

תנו לחיות לחיות / שיחות ברומו של עולם

מספר אחת מתלהבת מהז'קט החדש שלה, עם ה'כאילו' פרווה ומכריזה: "יָאווּ' אני יכולה לישון עם זה בלילה!!"

אמא תוקפת: " שלא תעזי!"

מספר אחת מתחילה משא ומתן: "למה?!"

אמא מפגינה ידע: "כי זה לא נושם!"

מספר אחת פוסקת: "אמא זה לא נושם כי זה צ'ינצ'ילה מתה!!!"

כעבור שתי דקות.

מספר שתיים מנסה: "בואי פרה עיוורת!"

מספר אחת עובדתית כמו אילנה דיין: "אבל זה מצ'ינצ'ילה".

מספר שתיים משנה כיוון: "אז בואי צ'ינצ'ילה עיוורת!"

מספר אחת חותכת :"אבל היא מתה!"