Twenty Four Seven

אין לי במה להתגאות.

מודה.

את סיפורי האיטי ותמונות ההרס והזוועה, האובדן הסבל והייסורים, הייאוש הרעב וחוסר האונים, למרות שהם מגיחים וצצים אלי מכל מקום אפשרי, אני משתדלת להדחיק.

חצי מתעלמת.

לא מסוגלת להכיל, לנסות להבין או  אפילו לחשוב על קצה קצהו של הסיוט בהתגלמותו.

אימהות לא ממש מאפשרת כאלה פריבילגיות.

ועכשיו הפוסט של ה'בדודה' (ככה היא קוראת לי אז אני ישר מחזירה), הזכיר לי.

הזכיר לי את הטראומה שלי.
ככה בול הרגשתי כשהיתה רעידת האדמה הגדולה והמזעזעת בטורקיה.

חודשים הלכתי לישון עם בקבוקי מים ליד המיטה (לא, אל תחפשו הגיון, במילא לא הייתי נשארת  בחדר שלי, עם זיהוי ראשוני של אדמה עצבנית).

כל לילה הייתי עסוקה בתרגולי מח שהדירו שינה מעיני.

אלה עסקו בעיקר בשינון ההתנהלות 'במקרה של אזעקת אמת' - למיטה של מי אני קופצת קודם (כן, בדמיוני יש לי מספיק זמן להגיע למיטות של כולם). במין אימון מתקדם של אוטובוס 'מאסף אקספרס', תרגלתי במחשבותיי איך אני עוברת מתחנה לתחנה בבית (היום זה כבר חמש תחנות שזה כבר ממש מסובך), שולפת אותם בטירוף מהמיטות ומצליחה להגיע עם כולם ליעד שסימנתי לי.

זה במקרה שהאחראי עובד לילה.

הנוהל הזוגי לעומת זאת כלל חלוקת תפקידים ברורה, מי מזנק לאן ואיפה מתכנסים. (נו באמת, בטח יוזמה שלי, הוא פשוט שיתף פעולה עם ההנחיות, כאילו הייתה לו ברירה אחרת אל מול זוגתו ההיסטרית רואת השחורות, ועוד כשיש לה חתיכת הוכחה עדכנית לגמרי...)

וכל זה מבלי שחוויתי הזיה הרסנית שכזו, על בשרי באמת. תודה לאל ושלא נדע.

על האינסטינקטים המבוהלים שלי במקרים שכאלה אני די סומכת.

יש לי כשרון לזהות רעידות אדמה על אלפית השנייה הראשונה. התנסינו בכמה שכאלה, אם בארץ הקודש (קלות יותר) ואם מעבר לים (מפחידות מאד). עם ילדים ובלי ילדים. ולא משנה באיזה מצב צבירה זה תפס אותי, תמיד הספקתי להגיב על-פי התדריכים המוכרים, להגיע למקום שנחשב בטוח (לא שזה מי יודע מה יעזור אבל תמיד שווה לנסות).

מי שמבזבז לי זמן בדרך כלל זה דווקא האחראי, שבאופן קבוע לוקח לי כמה וכמה שניות יקרות וארוכות, לשכנע אותו כי זה באמת מה שקורה.

ואחרי הרעש הנורא בטורקיה באו הצונאמי, או לבה רותחת שנמאס לה להישאר עם הראש מתחת לאדמה, רוחות שהתחרפנו והשמידו כל חלקה טובה ביבשות רחוקות, ובכל פעם מחדש הרגה אותי המחשבה על אימהות שהלכו לעולמן מבלי שידמיינו אפילו, איזה גורל אכזרי צופן העתיד לילדיהן - ואולי עדיף שכך, כמה נורא. או כאלה שלצערן שרדו את זעמו של הטבע ובטח היו מעדיפות ללכת בנתיב שנגזר על פרי בטנן, העוללים שחייהם קופחו באכזריות על לא עוול בכפם. או אלה שרק חלק מילדיהן שרדו ואחרי כל הזעזוע והטלטלה, אין להן שום דרך לדאוג לגוזלים שלהן, להציל אותם.

אבות, אחים, תינוקות, מתבגרים, סבים וסבתות, חברים, מכרים.

וכולם אבודים, כואבים, צמאים, רעבים, תרים אחר מזור ומרפא, אחר חם אנושי, אחר שרידי עברם, ובטח מבינים, כי הרע מכל, עוד לפניהם.

ככה היה לי בכל פעם מחדש. 

עד שכבר באמת לא יכולתי יותר.

אז אני מודה - מחדשות אני באמת נמנעת, ומתוך שאריות המידע שמצליחות לחמוק אלי בדרכים עקלקלות, אני מקבלת תמונה כללית, וזה באמת, אבל באמת, מספיק לי ודי.

עייפתי מכל סיפורי האימה שיש לעולם הזה להציע.

גם יום השואה ויום הזיכרון, (שאלה כבר אסונות מסוג לגמרי אחר), הפכו כבר מזמן לימים שבכל פעם מחדש, לא ממש ברור לי איך אני צולחת אותם שוב השנה.

אלא אם כן אני מצליחה להוריד תריסים, לאטום את האוזניים, העיניים והלב לכל הצער הזה - ולהיות.

רק להיות.

אף פעם לא נהייתי יותר אמיצה ממה שהייתי רגע לפני.

להיפך, עם השנים, השפנפנית הקטנטנה שבי (ולא, לא התכוונתי לזאתי מדף האמצע), רק התרפדה לה, ותפסה מקום טוב שורה ראשונה באמצע, אצלי בלב. (הלב זה הדבר הראשון שמרגישים בו את הפחד לא? או שמא הבטן? או הברכיים?)/

שורה תחתונה - אני פחדנית. ואני אמא. וזה לא ממש שילוב מומלץ.

סביר להניח שכתינוקת וכילדה נטיתי לעשות את כל הדברים המסוכנים האלה שילדים עושים, ובעיתם תפקידנו כהורים מקבל מימד נוסף.

לא זוכרת ששמעתי עלי סיפורים, מהם יש לייחס לי פחד או רתיעה מפני משהוא ספציפי. או כללי.

כן אני זוכרת, סיפורי פציעה מרובים בברכיים ובמרפקים, מה שבטח מעיד על כך שלא ממש נזהרתי מלקיחת סיכונים.

מכאן שעל פניו - אין לי ממש מה לספר על ספת הפסיכולוג ועוד לשים על זה 400 שקל.

אבל הפחד היה שם כבר אז. אני יודעת.

אני יודעת כי אני זוכרת פוביה מגיל הגן, או אולי טיפה אחרי.

הייתי ילדה עם דמיון עסוק מסתבר.

היתה שם כף יד כחלחלה, שמנמנה עגלגלה ונפוחה, אצבעותיה קצרות, עשויה לֶבֵד, (הבד הזה של שעות היצירה -  זה שעושה צמרמורת), מחוברת לזרוע צרה, ארוכה ואינסופית (אותו בד, אותו צבע).

תמיד מגיחה מאחורי.

נכנסת מבעד לחלון, בין אם הוא פתוח ובין אם סגור (מכאן יש להסיק שהיה לי פחד מחלונות? ואם כן מה זה לעזאזל אומר???), ואני לא צריכה להסב מבט. אני רואה אותה גם אם אני מסתכלת קדימה. למרות שהיא תמיד נשארת מאחור.

והיא לא עושה לי כלום היד הזאת. רק נמצאת שם. מאחורי. מופיעה ונשארת. ואם אני קמה היא קמה אחרי. לא נוגעת.

עוקבת.

מטרידה.

ואני בטוחה שאם הייתי יכולה לצייר לכם את היד הזאת, או  להראות לכם תמונה שלה, הייתם מסוגלים לקנות אותה מתנה לזאטוטים שלכם, שיתחבקו איתה, נראית מה זה ידידותית, אבל אותי היא הפחידה פחד מוות.

באיזה שהוא שלב היא נעלמה. אני יודעת כי כשהייתי בת תשע עברנו דירה, וְלַיָד ולי, אין שום זיכרונות משותפים מהבית אליו עברנו, או מאיזה שהוא בית מאז.

בנעוריי כיכבו טיולים אינספור בתנועה ועם הגרעין, ושינה בְּחוֹרִים נידחים ושכוחי אל, וטרמפים מטורפים (ששש... עדיין מפחיד שאמא תשמע), והתפלחויות עם החבר'ה להופעות (היינו עניים והיינו חייבים לראות עוד פעם ועוד פעם את 'חתונה לבנה'), ולא נרשמו שום אירועים מיוחדים של 'אני לא באה כי אני מתה מפחד' או כאלה. נכון שהיו צריכים לדחוף אותי כדי לקפוץ ב'יהודיה', ונכון שהפגנתי אוקטאבות גבוהות בעת הקפיצה, אבל חמישה שישה מטר קפיצה, רבאק.

אז מתי כן התחיל שוב הפחד לבצבץ? מתי שוב נעורה לחיים היד שנעלמה, או נִמנמה - ופרצה לה שוב לתודעה? בתחפושות היא חזרה, בדמות פחדים קטנים, תסריטי אימה ליגה ג', וכל מיני חרדות קלות (קלות אך מרובות).

מתי שבה לאסי הביתה? קשה לי להצביע בדיוק. חכמה, עשתה את זה בטפטופים, בָּקטנה - כדי שלא ארגיש ואגרש אותה תכף ומיד - וכשקנתה לה מקום של קבע, לך תזיז אותה משם. 

עם השנים פשוט הפחתתי פעילויות שעלולות להוות כל סיכון בטיחותי, בטחוני, נפשי או פיסי, ובמקביל הדמיון שלי חזר להיות מאד עסוק. והוא פורה, אל תשאלו.

אני יכולה להיות אלופת תרחישי זוועה, כאלה שאפילו לרמבו היו מקפיצים איזה שריר.

ההבדל היחיד (אותו אחד שעושה את כל ההבדל) בין אז להיום הוא, שהיום, יש לי מפתח.

וגם שאין לי ברירה. אימהות ו'יָדוֹפוביה' לא הולך ביחד.

גם אם אני מתה מפחד כמו שפן קטן, או אפילו אם הרחקתי לכת, נסחפתי, והרשיתי לעצמי להתפנן על איזה טרגדיה נוראית ומזעזעת שתתרחש ממש כל רגע, אני כבר יודעת  לזהות אותם - את הפחדים המחליפים דמויות (ידיים מלֶבֵד אני כבר  שנים לא רואה, אבל רוצחים חסרי לב וחוטפים סדרתיים חסרי רחמים  - חופשי).

והכי חשוב, אני יודעת לתת להם בעיטה, לכל התעתועים האלה, ולהעיף אותם ב'ווֹלֶה' לקיבנימט.

עוד לא הגעתי למצב שאני נכנסת באמ-אמא שלהם מראש, אבל את העובדה שהם אורחים בלתי רצויים נראה לי שהם כבר הפנימו.