אף פעם לא נהייתי יותר אמיצה ממה שהייתי רגע לפני.
להיפך, עם השנים, השפנפנית הקטנטנה שבי (ולא, לא התכוונתי לזאתי מדף האמצע), רק התרפדה לה, ותפסה מקום טוב שורה ראשונה באמצע, אצלי בלב. (הלב זה הדבר הראשון שמרגישים בו את הפחד לא? או שמא הבטן? או הברכיים?)/
שורה תחתונה - אני פחדנית. ואני אמא. וזה לא ממש שילוב מומלץ.
סביר להניח שכתינוקת וכילדה נטיתי לעשות את כל הדברים המסוכנים האלה שילדים עושים, ובעיתם תפקידנו כהורים מקבל מימד נוסף.
לא זוכרת ששמעתי עלי סיפורים, מהם יש לייחס לי פחד או רתיעה מפני משהוא ספציפי. או כללי.
כן אני זוכרת, סיפורי פציעה מרובים בברכיים ובמרפקים, מה שבטח מעיד על כך שלא ממש נזהרתי מלקיחת סיכונים.
מכאן שעל פניו - אין לי ממש מה לספר על ספת הפסיכולוג ועוד לשים על זה 400 שקל.
אבל הפחד היה שם כבר אז. אני יודעת.
אני יודעת כי אני זוכרת פוביה מגיל הגן, או אולי טיפה אחרי.
הייתי ילדה עם דמיון עסוק מסתבר.
היתה שם כף יד כחלחלה, שמנמנה עגלגלה ונפוחה, אצבעותיה קצרות, עשויה לֶבֵד, (הבד הזה של שעות היצירה - זה שעושה צמרמורת), מחוברת לזרוע צרה, ארוכה ואינסופית (אותו בד, אותו צבע).
תמיד מגיחה מאחורי.
נכנסת מבעד לחלון, בין אם הוא פתוח ובין אם סגור (מכאן יש להסיק שהיה לי פחד מחלונות? ואם כן מה זה לעזאזל אומר???), ואני לא צריכה להסב מבט. אני רואה אותה גם אם אני מסתכלת קדימה. למרות שהיא תמיד נשארת מאחור.
והיא לא עושה לי כלום היד הזאת. רק נמצאת שם. מאחורי. מופיעה ונשארת. ואם אני קמה היא קמה אחרי. לא נוגעת.
עוקבת.
מטרידה.
ואני בטוחה שאם הייתי יכולה לצייר לכם את היד הזאת, או להראות לכם תמונה שלה, הייתם מסוגלים לקנות אותה מתנה לזאטוטים שלכם, שיתחבקו איתה, נראית מה זה ידידותית, אבל אותי היא הפחידה פחד מוות.
באיזה שהוא שלב היא נעלמה. אני יודעת כי כשהייתי בת תשע עברנו דירה, וְלַיָד ולי, אין שום זיכרונות משותפים מהבית אליו עברנו, או מאיזה שהוא בית מאז.
בנעוריי כיכבו טיולים אינספור בתנועה ועם הגרעין, ושינה בְּחוֹרִים נידחים ושכוחי אל, וטרמפים מטורפים (ששש... עדיין מפחיד שאמא תשמע), והתפלחויות עם החבר'ה להופעות (היינו עניים והיינו חייבים לראות עוד פעם ועוד פעם את 'חתונה לבנה'), ולא נרשמו שום אירועים מיוחדים של 'אני לא באה כי אני מתה מפחד' או כאלה. נכון שהיו צריכים לדחוף אותי כדי לקפוץ ב'יהודיה', ונכון שהפגנתי אוקטאבות גבוהות בעת הקפיצה, אבל חמישה שישה מטר קפיצה, רבאק.
אז מתי כן התחיל שוב הפחד לבצבץ? מתי שוב נעורה לחיים היד שנעלמה, או נִמנמה - ופרצה לה שוב לתודעה? בתחפושות היא חזרה, בדמות פחדים קטנים, תסריטי אימה ליגה ג', וכל מיני חרדות קלות (קלות אך מרובות).
מתי שבה לאסי הביתה? קשה לי להצביע בדיוק. חכמה, עשתה את זה בטפטופים, בָּקטנה - כדי שלא ארגיש ואגרש אותה תכף ומיד - וכשקנתה לה מקום של קבע, לך תזיז אותה משם.
עם השנים פשוט הפחתתי פעילויות שעלולות להוות כל סיכון בטיחותי, בטחוני, נפשי או פיסי, ובמקביל הדמיון שלי חזר להיות מאד עסוק. והוא פורה, אל תשאלו.
אני יכולה להיות אלופת תרחישי זוועה, כאלה שאפילו לרמבו היו מקפיצים איזה שריר.
ההבדל היחיד (אותו אחד שעושה את כל ההבדל) בין אז להיום הוא, שהיום, יש לי מפתח.
וגם שאין לי ברירה. אימהות ו'יָדוֹפוביה' לא הולך ביחד.
גם אם אני מתה מפחד כמו שפן קטן, או אפילו אם הרחקתי לכת, נסחפתי, והרשיתי לעצמי להתפנן על איזה טרגדיה נוראית ומזעזעת שתתרחש ממש כל רגע, אני כבר יודעת לזהות אותם - את הפחדים המחליפים דמויות (ידיים מלֶבֵד אני כבר שנים לא רואה, אבל רוצחים חסרי לב וחוטפים סדרתיים חסרי רחמים - חופשי).
והכי חשוב, אני יודעת לתת להם בעיטה, לכל התעתועים האלה, ולהעיף אותם ב'ווֹלֶה' לקיבנימט.
עוד לא הגעתי למצב שאני נכנסת באמ-אמא שלהם מראש, אבל את העובדה שהם אורחים בלתי רצויים נראה לי שהם כבר הפנימו.