Twenty Four Seven

בשלב זה של חיי, אני יכולה להבין - לצערי וגם לשמחתי - כי את המתרחש בנפשם של אחרים, כמו גם בנפשנו הפרטית שלנו, אל לנו לשפוט בחומרה.

יש כמה תכונות 'בילד אין' שאני משתדלת להוריד להן ת'ראש, שינוחו קצת, ואם אפשר - שיכנסו לשנת חורף נצחית.

ברור לי שכן מותר לי לפשפש, לבדוק, לחפור, לנסות לקבל, להחליט להתנגד, אבל שיפוטיות רעילה מקומה מחוץ לתחום.

וזה מסובך העניין הזה.

בין אם נרצה ואם לא - בעולם שכולו תחרותיות, השגיות, דרבון בלתי מתפשר להצלחה ולשלמות, שלובים בסטנדרטים אישיים וחברתיים - אנחנו נמצאים כל הזמן על סקאלת המשווים / מושווים, דיינים ונאשמים.

והחיים, יש להם דינאמיקה משלהם.

החיים לוקחים אותנו למחוזות חדשים, לעיתים חיוביים מאד ולעיתים קצת פחות.

ובמקומות אלה אנו מפתיעים את עצמנו בהתנהלות שלא הייתה ממש מוכרת לנו עד לאותו הרגע.

אנחנו ממציאים את עצמינו בכל פעם מחדש.

יוצרים הצלחה, ממנפים כישרון, משדרגים מקוריות, נוסקים אל על. ולפעמים גם מועדים, נקלעים לסיטואציות בלתי שגרתיות, נכנעים לפורענות היצרים והרגשות. מגלים שגם המקומות אותם חשבנו לבטוחים ביותר עמוק בתוכנו, גם שם הלוחות הטקטוניים עלולים לשחרר לחץ ולהרעיד את פני הקרקע.

ואני, בכל התנסות ראשונית שכזו, הטומנת היכרות עם מה שלא הזדמן בדרכי עד כה, משתדלת להסיר את גלימת השופט, או לפחות להבהיר לה ת'צבע, ולנצל את המעמד דווקא כדי להבחין בצוהר החדש שנפתח עבורי להכרות שלי איתי עצמי. ומשם להמשיך.

ואת כל זה צריך לעשות בזהירות, מבלי לפגוע בי, או באחרים.

כמה עבודה...

יש כנראה דברים חזקים מאיתנו, מאמות המידה, מהאמונות, מהערכים ומהדפוסים עליהם גדלנו, ומאלה שיצרנו וביססנו לעצמינו ברבות השנים.

וצריך ללמוד להוריד מדי פעם את הכפפות, לנהוג בעצמינו במידה של עדינות, להפסיק להיות המבקרים הכי קשוחים שלנו. ואולי אפילו - גוד פורביד - לפרגן לעצמינו.

קיימות בעולם ששת אלפים ושמונה מאות שפות ידועות, כל אחת נהגית אחרת, נשמעת אחרת, מתנגנת אחרת, ובכל זאת, את מה שמרגישים, מרגישים בכל השפות אותו דבר...

אל לנו לשפוט - פעם רק ידעתי את זה, היום אני כבר מבינה.

*     *    *

תו השעה...(אין עליו, שלום האגדי)

(יפעת, עכשיו תורך....)

תחושה של רחוק וקרוב, וכמה פרפרים בבטן.

יו כמה זמן שלא נתתי דרור לאצבעות שלי להוריד על המסך כמה משפטים. רק עיניתי אותן בעבודה שחורה ושוחקת, מבעירת דלקות נרדמות, מחריבת ציפורניים משויפות ומקמטת עורות שעוד יש להם סיכוי.

והיו לי את כל הסיבות הכי טובות שבעולם ככה להתייבש. רק מה, קצת פתטי להתהדר בכל פעם מחדש באותם תירוצים, המפרטים את מַגרסת החיים של אם לחמישה, או משהו בסגנון.

מה עוד שכל זה קרה מיד אחרי תקופה שכונה לא קצרה שקדמה לזו הנוכחית, לאחריה בישרתי על שובי ברוב תשואות, וככה בהינף מערום מטלות היומיום וחופש אחד גדול (מאד) שלא איחר להגיע, שוב נעלמתי, ונאלמתי.

אז יסלחו לי במחילה כל קוראי הנאמנים (ותודה שבאתם), וגם אני עצמי, על שלא עמדתי בהבטחתי, ולא החזקתי דקה. מודה באשמה (תכף יום כיפור - דַחיל'קום). נכנעתי למשאבת היומיום והזנחתי פינה של הפוגה ומינרלים לנפש.

כמובן שגם ספרים לא ממש קראתי. אולי אחד או שניים.

אפילו עדכונים של שאר דיירי הרשת לא זכו לרפרוף - שוב התנצלותי הכנה ממעמקי ליבי. (חמור מכך, כל מייל מישראבלוג שעדכן על פוסט חדש בבלוגים שכנים, רק עיצבן ותסכל אותי עוד יותר, חוצפה איך כולם ממשיכים לכתוב בכזאת קלילות...)

מה שכן הקפדתי להמשיך למלא תשחצים ולקרוא עיתונים כדי לא לצאת לגמרי מאיזון.

ולימודים, כי אין ברירה, דווקא היה מאד מהנה.

אי לכך, אני בעניין של צמצום פערים. לא בטוחה באיזה סדר (אם בכלל) זה יקרה, אבל בטח יצא לי איזה מקבץ של 'אז מה היה לנו שמה' בסגנון עדות הרץ האחרון המגיע מתנשף ומזיע אל קו הסיום.

אז מה באמת היה לנו שמה?

•  "זה רק געגוע..."

הייתה חזרה הביתה (כן כן, עד כדי כך אחורה אני חוזרת, אבל מה לעשות שרק עכשיו אני מתקדמת אל שלהי התהליך...)

הייתה ועודנה כמיהה אינסופית אל מקום קסום, יפהפה ורחוק כל כך, בו נגענו לרגע וכבר נתלשנו משם באכזריות היי-טק קורעת לב.

שלחו אותנו לטעום מגן עדן ומיד כבר היינו צריכים לחזור.

הצפות מַדמיעות שהיו מנת חלקי בשבועותיי האחרונים בפורטלנד, לא הניחו לי גם בארץ הקודש. בעיקר בהתחלה.

לקח לי כמה חודשים טובים להתנער מהניסיון לאחוז בחלום באופן כמעט כפייתי, ולהיפרד באמת.

תוך כדי, עברנו ציפייה מאוסה למטען הימי שכמעט לא הגיע, בסופה עשו עלייה שלל מזכרות וריחות מעוררי געגועים.

•  "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת..."

היו כמה רגעי חופש ונופש מרגיעים ומרעננים כמו מסיכת פנים בריח מנטה ולימון.

חגגנו בשעה טובה ובחֶברה טובה יומולדת ל'אחראי' ולבן דמותו - בינות לפרדסי ההדרים, בצימר חביב בשרון.

הפגינו שליטה - אהבה, אוכל טוב (ושוב תודה למפנקת האחראית על העניין), שיחות נפש מעמיקות, מגדל סרטי DVD (נפלתי עם שוחרי מתח ואקשן, ככה שלא נשמתי הרבה), פינוקים וכמובן גם הרומנטיקה (גידי אומר שזה העיקר לא?)

חגגתי בשעה טובה ועם חַבֶרה טובה וויקאנד נשי מובהק - בינות למטעי הזיתים, בצימר חביב בדרום.

הרחק משאון הטף והמתבגרים, הפגינו שליטה - אהבה, אוכל טוב, שיחות נפש מעמיקות ומענגות, גורד שחקים של סרטי בנות מהנים עד בלי די, צחוק מכאיב בטן שאין כמוהו לבריאות, ומוסיקה, וו'אי כמה מוסיקה.

חגגנו בספונטניות סופשבוע עם הורי היקרים מכל, בינות לבולענים ולים המוות (נשמע טוב הא?) בבית מלון קטן ומקסים. הפגינה שליטה אהבה, ובעיקר ההרגשה שזוהי אחת החופשות המשפחתיות המוצלחות ביותר ever.

חגגנו סופסוף (ממש השנייה פרקנו מזוודות) ביקור משפחתי - בינות לעמקים ולנופי השקט שיש רק בצפון הרחוק.

בין היתר הפגינו שליטה - אהבה, צאצאים שנהנו מאד, הוריהם שנהנו מאד, 'קַלנועית' אטרקטיבית, כלבה שקיבלה יחס חם מנסיך מספר שתיים, רפת שאיימה להחניק כליל את נשימתנו, ושרב אחד כבר ומעיק (אבל היינו בטירה ממוזגת, 'היו תנאים' אז למי איכפת...)

•  "שמחה רבה שמחה רבה..."

היו גם שמחות ואירועים מפעימי לב.

ימי הולדת עגולים וגם כאלה שלא, בת מצווה אחת משמחת ועוד שתיים מרנינות בדרך, מסיבות סיום מרגשות, פרידות מתנות ודברי תודה, ובעיקר, קאמבקים חברתיים וחגיגות השייכות והרגשת ה'כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי', כי מה שלא יהיה, לטוב וגם לכל הרע, מכאן באנו ולכאן תמיד נשוב.

•  "מה אתה בכלל יודע..."

היו כל מיני השלמות אישיות.

משימות שנדחו עד אין קץ, קטנות כגדולות, שעם ביצוען ומתוך עשייתן למדתי לא מעט על עצמי.

נפתח בפני אשנב מואר שעזר לי להבין איך אני בדרך כלל עושה, ומה עלי לעשות כדי שה'איך' יצא משודרג.

על היישום אני עדיין עובדת ולפעמים זה ממש מצליח...

•  "אז התחלתי ללכת..."

הבלתי אפשרי קרה. צעידה ערבית זוגית די מתמידה, הנופלת בדיוק על מהדורת החדשות (ויתור שלו) ועל 'דני הוליווד' (ויתור שלי).

וככה בשם הויתוריות אנחנו גם שומרים על הבריאות, גם 'נמלטים' לשעה קלה מזיעה ומתנשפת (שלי בעיקר), וגם עד תשע וחצי גג אני כבר אחרי מקלחת, פעולה שבדרך כלל אני מזדחלת אליה הרבה אחרי חצות.

•  "כושי כלב קט..."

היו כל מיני אינסידנטים עם כל מיני שאינם בני אנוש שהחליטו, שדווקא לי יש זמן פנוי למפגשים חברתיים איתם.

הכלבה מהקומה למעלה שהתעופפה(!) לי בוקר אחד לגינה, הצרעות שנכנסו לי בדרך מסתורין לחדר האמבטיה (ובד"כ ננעלו שם עד להגעת ה'אחראי' הביתה), התגוששות כפולה עם תִיקַני ענק מזעזעים (אם בבית לבד באישון ליל, ואם על הבוקר בתוך האוטו כשארבעה נסיכים כבר חגורים ללא כל יכולת מילוט), וכל סוגי היתושים הקיימים שהחליטו שהקיץ הזה לי ולבני משפחתי יש מה להציע. באו, התכבדו, והשאירו אותנו להתגרד עד זוב דם.

בסיכום - תורידו לי שנתיים שלוש מהחיים.

•  "הכל הכל, אני יכול, כי זה החופש הגדוהוהול..."

מישהו באמת צריך שאני אפרט?

זה פחות או יותר מה שנדלה מזיכרוני המתכווץ.

בטח יש עוד מליון דברים ששכחתי, ומִסָאגות מַלאות בכל ענייני טרדות היומיום נמנעתי בכוונה, גם אם הן חלק בלתי נפרד. בשביל מה? לא התראינו מזמן, למה נעכיר את חדוות הפגישה?