Twenty Four Seven

ידענו אש ידענו רעם

ואהבה בת עשרים...

הכרנו עוד בימי התום, דרך חצרות בתים משותפות, כיתות מקבילות, אופניים ו'צופים'.

יחד עברנו מחאקי לחולצה הכחולה,

יחד חגגנו את אש הנעורים,

יחד צלחנו את הימים במדים,

יחד עיצבנו ובנינו את עתידנו במסלולים מקבילים ומשתלבים באיזון לא רע בכלל.

יחד עברנו ארצות וימים, טעמנו חיים אחרים.

בדרך הוספנו דעת, אהבה, וגם כמה (נגיד, חמישה) ילדים.

ושוב ארצות, וימים, וימים אחרים.

והגענו עד הלום, עדיין חברים טובים, זה יפה אני חושבת.

ורק שתדע לך שרוב הזמן אני באמת מאד מרוצה ממך (בשארית הנותרת - לעיתים רחוקות אמנם - אתה יכול להיות קצת פחות מעצבן...:)

בסך הכל הכולל, בחרתי מצויין, ממש הצליח לי.

כל-כך הרבה שירים כאילו נכתבו עלינו. ולמענינו.

אם עד עכשיו היה ככה,

בטח יש למה לצפות...

תודה לך אחראי יקר שלי על עשרים ושש שנות חברות, מתוכן ח"י שנים (בדיוק היום) מאז נתנו לנו חותמת ברבנות.

תודה לך על שאתה עדיין מצחיק אותי.

שסלחת איפה שהיה צריך.

שאתה מתאמץ למעני.

שאתה מקשיב למילים.

שאתה כזה, כי כזה אני אוהבת.

מאד אוהבת.

חיבוקים ונשיקות (אפילו שאני מצוננת, ומעקצץ לי בגרון וצפוי לך שבוע קיטורים אותו - לטובתך - תקבל באהבה).

הרימון שחרר נצרה ותוך שלוש שניות שמעו כולם את הפיצוץ.

כולם הרגישו את חוּמה של האש המתלקחת.

את התדהמה.

כולם נחנקו מהעשן.

תוך כדי הרעש וההמולה שיצר הפיצוץ, כולם גילו לכולם איפה נפצעו.

כולם היו בשוק שאף אחד לא יצא ללא פגע.

כולם היו נסערים עד מאד.

ועם שוך הסערה הרגשות גאו, הזיכרונות המרירים עלו וצפו, ההקשרים והחיבורים נעשו, ואי אפשר היה לעצור.

הייתה זו חבורה פצועה עד זוב דם, שמשך שנים לא היה לחבריה שום מושג, עד כמה הם שותפים לתחושות, שכל אחד ואחת מהם ניסה להסתיר, דווקא מתוך מקום של אהבה.

אמנם מתוך בחירתם האישית - ואולי השגויה, אבל הכל עניין של חינוך להתנהגות נאותה - בַּטאקט, בחברות, ובטהרת הקשר.

מפאת כבוד המקום ומפאת המעמד המקודש, שמר כל אחד את רגשותיו הספציפיים לעצמו.

השתדל להצניען ככול האפשר ואף להתגבר עליהן ולהתעלות מעליהן, ובלבד שלא יתלכלך המקום הנקי והכל כך פרטי הזה.

עד שבא הפיצוץ הבלתי נמנע.

וחנק.

ועורר בחילה.

והעיק.

ושחרר.

והקל.

וקרב.