Twenty Four Seven

היום, לפני מאה שלושים ותשע שנים, נולד
האיש שהמציא את שירי הילדים בשפה העברית, האיש שחידש וחידד ועשה ים של כבוד לשפה העברית.
האיש שעל סיגריה  אמר - "בצד אחד אש, בצד
שני טיפש ובאמצע  עשב יבש", וכשבפסח ראה
מצות עם מי סודה כינה אותם "לחם צר ומים לחץ".

כן, גם חוש הומור היה לו חוץ מכישרון.

בלי ששמנו לב, מינקותנו הוא מלווה אותנו.
המשורר הלאומי היצירתי, היצרי והנועז שלנו. 

טובי המלחינים, טובי המבצעים הכי עדכניים,
כמה שירי אהבה.  

בילדותינו היו אלה שירי אהבה נפלאים על
ציפורים ופרפרים, וכשבגרנו גילינו את  שירי
האהבה לאהובות, לעם היהודי, ולמכורה, שעליה חלם ובה לא נולד. שם פתאום גילינו
את הצד המתייסר, הכמה, החושק.

תחלקו עלי, תגידו שאתם לא מתחברים לסגנון
הארכאי, שהשפה לא תמיד ממש ברורה, הגלותיות, וכל המלעיל והמלרע, תגידו מה שתגידו, הצלחה
נמדדת במבחן הזמן, ועם אחת כזאת - לא מתווכחים. נקודה.

הרי רק הבוקר בהגיענו לגן, הראתה
לי נסיכה מספר ארבע את החוברת עם השירים של 
"אמא איך מתחילים את השם שלו?", השירים שבסופו של דבר כל פעוט ארצישראלי
(שלא למד בבית שמש) מדקלם.

לא יודעת למה אבל עם כל העולם המטורף הזה
שקורה לנו יום יום, מרגיע אותי לדעת שיש גם פינות של שפיות שעדיין יש לנו כבוד לתרבות
שלנו, וחוץ מזה ביאליק הוא סיפור של תקווה.  

היתום האוקראיני שגדל בבית רבני, שפרץ
את גבולות השכלתו אל מעבר לדלת אמותיו המוכרות והמגוננות,  שבדרך לקח חלק בגדולי האירועים של ההיסטוריה, שסיים
את חייו כתל-אביבי ברנז'אי של שנות השלושים של המאה הקודמת, כשבחבר'ה שלו ש"י
עגנון ונחום גוטמן. האיש ששילב בין יהדות לציונות והוכיח שאפשר גם וגם, ושזה לא סותר. 

האיש שכתב וכתב וכתב. 

היום יום הולדתו.

לכל המפנקים, האוהבים והמברכים, תודה על יומולדת משובח!!! הנאה צרופה ואושר גדול.

מיציתי כל דקה, הייתי בחברה הכי טובה שיש, אכלתי ושתיתי הכי טעים שיש, נעטפתי באהבה הכי שווה שיש, ביליתי כמו שצריך - בדיוק כמו שאני אוהבת ובול איך שרציתי, קיבלתי צומי בערימות, וקינחתי בחיבוק חלומי עם שלום (מה איזה שלום?)... אוי החיים האלה, לפנק לפנק לפנק...

תודה למשפחה הממממדהיממממה שלי, לחברים המקסימים שלי, ולזמר אחד גדול.

נשיקות לכולם

love you all

הקנקן:

• שביעות רצון נינוחה, למרות על אף וכולל כל רישומי הגיל. קמטים? צלוליטיס? מי יבחין בהם כשיסתנוור מכל היופי המהמם הזה?

רגישויות מיוחדות :

• אקלים שיורד מתחת לעשרים וארבע מעלות. או עובר את העשרים וחמש.
• אנשים רעים / טיפשים / דייקנים מדי (כל מי שמגיע בדיוק בזמן הוא דייקן מדי).
• וגם כאלה שפרגון עולה להם בבריאות.

העדפות:

• שקט. אז תעשו טובה, תפסיקו לצעוק.
• מוסיקה בבקשה. (להם דווקא מותר לצעוק. אבל רק להם. ולי.)
• הרבה מדי קפה. ושיהיה חזק. תודה.

בחירות:

• שנ'צ של ששי. על פי המלצת המומחים (אני), רצוי שיתקיימו מספר תנאים, דוגמת כמות (שלוש שעות ומעלה), סוג השכמה (יקיצה טבעית ברמת תודעה של המפוזר מכפר אז'ר ), שולחן ערוך ואוכל מוכן שהפעם לא אני בישלתי (בשביל מה התחתנתי?...)
• ועידת הפוקר השבועית. פריט זה נכון שיכנס גם לרשימת החטאים עקב ריבוי הקלוריות באותה מידה שיצטרף לרשימת החסדים, לאור שחרור ערימות אנדורפינים כשהצחוק מגיע לשלב הדמעות וחוסר השליטה.
• השעות הקטנות של הלילה.

געגועים:

• לא חסר.

ריגושים:

• שיר שפותח ברזים.
• 'לילה טוב אמא'. 'אני אוהבת אותך אמא'. 'אמא את האמא הכי טובה בעולם אמא'.

תסכולים:

• 'למה כל הזמן אמא???'
• לחם עם חמאה זה לא בריא.
• הסיכוי לזכות בפיס לא מעודד.
• כביסה היא מפלצת בעלת אלף ראשים.
• מתי כבר יפסיק לכאוב לי הגב? תיקון - מתי אני אתחיל כבר לעשות ספורט? תיקון - מתי אני אפסיק לשאול שאלות מטופשות?

מצדיק יציאה מהבית:

• זאפה. בשולחן הקבוע. ושינגנו לי משהו. וגם ישירו.
• פוקר. (ר' סע' בחירות).
• כל שאר הדברים שצריך יש לי פה.

מרדפים:

• אבל רק הבוקר ניקיתי ת'בית!!!
• היצע כתוב רחב היקף. כזה רחב, שבחיים לא יהיה לי מספיק זמן לקרוא הכול. או לפחות את כל מה ששווה.

הפתעות:

• לא אוהבת. אז אל.
• מפתיע, אבל אפשר גם ליהנות וגם לקבל על זה כסף. (ועדיין, עד חצי משרה זה מספיק ודי).

חטאים:

• שימוש יתר במרכיבי ראש פירמידת המזון.
• הפסקת קפה. עם סיגריה. ותשחץ. טוב אפשר גם סודוקו.

חסדים:

• הרבה - שעות בית.
• מספיק - חברות טובות באמת.
• חמישה - יורשי עצר. אצל חלקם - בשל תופעות שונות ומשונות - לעיתים לא ממש ברורה זהות אבותיהם הקדמונים (או שזה קשור רק לגיל ההתבגרות?), אבל בסך הכול הצליח לי. יש תלונות.
• שלוש - שנים טראנס אטלנטיות,  כולל אחת עם הילדים. מלוא הטנא חוויות. ראינו, נפעמנו, טעמנו, הרחנו, הכרנו, עבדנו קשה, ואיזה כיף היה השופינג...
• שניים. שיהיו בריאים. אחד אבא, אחת אמא, ורף הורות גבוה מדי. איך אני אצליח להיות כזאת אי פעם???
• אחד. אחראי. איך הוא מחזיק מעמד כל השנים?
• אהבה. אבל את זה כבר אמרתי.

ושיהיה לי יומולדת שמח.

יש לי את הכוס הכחולה
ערבבתי בה מים חצי אלכוהול
וכמה שהיא מלאה היא נראית לי תמיד
ריקה מהכל

אויר.

מחר אני אקח אויר.

אני אקום בבוקר ואכין לי קפה בכוס הכחולה. ואקח אויר.

בכוס הכחולה אמא שותה קפה רק ביום שני, יספרו לך כל בני הבית. אבל מחר מותר, אפילו שיום שלישי.

מחר אשב לארוחת בוקר עם השלוש שיכולות להבין אותי כמו שרק הן יכולות. וביחד ניקח אויר.

ויבואו צהרי היום, והשעות שאחריהן, ותגיע אחות נפש יקרה אחרת, ונהייה עסוקות עד מאד מטבע הדברים, וסחף הדקות יישא אותי עמו, ומדי פעם איעצר. ואזכר. ואקח אויר.

ולא יקרו הרבה דברים שמחר מן הסתם אמורים היו לקרות, אם לאלוהים לא היו תכניות אחרות משלנו.

ולא תהייה שמחה גדולה בלב. או נרות. או מתנות.

רק בור. פעור. אינסופי. בלי שום קרן אור באפילה.

לא. באפילה הזאת אין שום קרן אור.

מחר יבואו לבקר פרפרים לבנים.

חייבים לבוא פרפרים לבנים.

מחר באופן מיוחד יתקיימו להם שני ימים במקביל. זה שהיה צריך, וזה החסר.

ובחסר אנחנו גם נצחק, וגם נאהב, וגם נתעצבן, וגם לרגע נשכח, ובעיקר, ניקח אויר.

כדי לנשום.

תגידי איך נראה לך, זה יום מוזר כזה
תגידי איך נראה לך, עוגת תפוחים וחצי קפה
וחצי משניים אחד לא שלם  

ילד יקר שלי.

אני מאד מתרגשת ובעיקר מברכת על ההזדמנות לעמוד פה, לספר לך כמה מופלא אתה בעינינו, ושכל העולם ישמע...

היומיום המשפחתי שלנו - מטבע הדברים - עמוס וגדוש , ואין שמחים מאתנו להעניק לך כמה שעות של תהילה, בלי שותפים, (שותפות - אם נדייק).

אתה קסם של ילד, ומבין המתנות שאלוהים בחר להעניק - אנחנו זכינו, קיבלנו אותך.

הפתיחות שלך, החיוך, הצניעות - כובשים את כולם.

כושר ההסתגלות שלך למצבים חדשים, למעברים, לשינויים - פשוט מדהים.

אתה מתערה ומשתלב בכל מקום אליו אתה מגיע.

היית פספוס בן חמש, ובאיזה בטחון לקחת חלק בשיעורי סקי בצ'כית, מוקף בחבורת צהובי שיער ותכולי עיניים דוברי גרמנית. בגיל אחת עשרה עלית בשיא הטבעיות על ה'סקול באס' בארץ זרה, ובדרך חזרה הביתה, כבר הזמינו אותך למשחק הכדורסל השכונתי. לא עבר זמן וכששלחו אותך מביה"ס להפגין הקפצות כדור במגרש הביתי של ה'פורטלנד טרייל בלייזרס', פרצת לעצמך את הדרך שלך, ל- NBA.

אתה מעדיף ללמוד את העולם בכוחות עצמך. אתה בוחר לעצמך את המסלול והוא מתובל בנחישות, בתבונה וברגישות.

גם אם לא תמיד יוצא לך בדיוק כמו שהתכוונת - אתה זה שתמיד מזכיר לי, שגם אדיסון טעה 1,600 פעמים, כדי להצליח בסופו של דבר.

אתה תורם ללא הרף ידע בכל כך הרבה תחומים, פתאום שולף איזו עובדה מסעירה על כרישים, או הסבר על מערכת השמש.

לפעמים אתה מדבר ומדבר כאילו אין מחר, עד שכולנו מבקשים קצת הפוגה, אבל זה המקום לומר לך, שמתוך שלל מילותיך אני תמיד דולה כמה פנינים - את האמירות שזוכות להיכנס להיכל המכובד של הז'רגון המשפחתי.

את המקוריות חשפת בגיל צעיר, למשל כשהיית בגן ולמדתם על עיר הקודש סיפרת לי: "אמא, יש בירושלים הרבה שערים, יש את שער האריות, שער יפו, שער פח הזבל..." - וככה נתת תרגום חופשי לשער האשפות.

את התום, הבהרת בשנותיך הראשונות. למשל כשאבא יצא ללוות את נסיכה מספר אחת לטיול, שאלת למה הוא לוקח נשק. כשאבא ענה: "כדי להגן עלינו", חיזקת מיד את דבריו והוספת: "נכון, ואם יבוא אריה..."

כמה שנים אחר כך - במתיקות שובת לב סיפרת לי בפעם הראשונה כשיצאת לטיול כולל לינה: "אמא, בטיול השנתי אנחנו ישנים באוכלוסיית נוער..."

אתה יודע בדיוק מתי להגיד: "אמא, רזית..." , או דקה לפני שאתה הולך לישון ללחוש לי: "you are the best mom ever!" , וככה להמיס אותי בשניות. איך אומרת עליך ענבר? "נסיך מספר שתיים יעשה יום אחד, אישה אחת, מאד מאושרת..."

אני מרגישה אותך ורואה לך את הנשמה, וגם אם לפעמים סוערות הרוחות, אנחנו תמיד מוצאים את המקום להתנצל, ליישר את ההדורים ולחזור לשביל הזהב.

אתה מפנק אותי כשאתה עושה קניות בסופר, מביא את מספר שלוש מבית ספר או את הבנות מהגן, מכין לנו סושי לתפארת, שותל פרחים באדניות או צובע לעצמך את החדר- כולך חדור משימה, ומנגד - מעופף כמו שרק אתה יכול, ושואל אותי כשכל הבית בהכנות וסידורים קדחתניים לקראת האירוע - "מה??? עוד יומיים הבר מצווה? לא בשבוע הבא?... "

עם אחיותיך אתה מנהל מערכות יחסים משולבות.

נסיכה מספר אחת ואתה מרשים לעצמיכם לא ממש לתקשר אם לא ממש בא לכם, אבל כשאתם הולכים על זה, מתקבלת חזית אחידה, בעלת שפת סתרים וצחוקים שרק אתם יכולים להבין.

הנסיעות הממושכות לחו"ל והחיים שם רק המחישו לי כמה רגישים אתם זה לזו, מגוננים, מרגיעים ותומכים. למשל כשבשיא האריזות לקראת החזרה הביתה, שניכם שמתם בפול ווליום את השיר שאימצתם, הסתובבתם בבית בין הארגזים ושרתם בקולי קולות כמו משוגעים - "I'm coming home", וכולנו ידענו שאתה מת להישאר, אבל מפרגן לאחותך.

וכשאני רואה את 'הרגעים שלכם', אני יודעת שהצליח לי...

לגלות לך סוד - היא סתם משחקת אותה קשוחה, לא רק היא קרועה עליך, גם החברות שלה.

את שלוש אחיותיך הקטנות אתה מפנק עד כלות, ומנגד מחנך ומעמיד במקום, משחק איתן כמו ילד, ולוקח אחריות של הורה, והיופי הזה של כל הצדדים שבך, הם שעושים אותך כזה יחיד ומיוחד.

אז אם לפעמים קצת קשה להיות במיעוט הגברי בבית, כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה, כי עם כל הניסיון הזה עם נשים, מי תוכל עליך?...

הדמיון שלך לאיתי כמעט מבלבל.

כל כך הרבה קווי חוץ ופנים זהים לדמותכם. הרגישות, המסירות, הדאגה לזולת ולסביבה, האהבה לְעולם הטבע וְלַמרחבים, החוכמה, חוש ההומור, הציניות.

נפרדתם כשהיית עולל, בסך - הכל בן שלוש, ועל כן, המקום החשוב והמכובד כל כך, שאתה נותן לו בחייך לא מפסיק להפעים אותי, ומרגש את כולנו עד מאד.

איתי היה מחובר אליך מיומך הראשון - ואין שום פלא.

נסיך מספר שתיים יקר שלנו, היום כבוגר, אתה כבר בטח מבין שלחיים דינאמיקה משלהם, אבל דבר אחד אנחנו יכולים להבטיח בוודאות - אנחנו תמיד כאן בשבילך, תמיד כאן לצדך, ומברכים אותך מעומק ליבנו - כל שתבקש לו יהי.

מאחלים לך שתדע להפיק את המיטב מכל דבר, שתהייה בריא ומאושר.

אוהבים ומחבקים, מתרגשים וגאים,

אבא, אמא, ונסיכות מספר אחת שלוש ארבע וחמש.                                                                                                                             

בר מצווה  - 15 יולי, 2011

את העוגה קישטנו יחד והתעקשת בפטריוטיות ועל אף האמריקה, לכתוב עליה בעברית בלבד. 

אחר כך פתחת את המקרר עוד כמה פעמים רק כדי לראות אותה ממתינה לך במלוא הדרה למחר, ובכל פעם חייכת מחדש.

הלכת לישון בחגיגיות, ביקשת להעיר אותך מוקדם בבוקר ולפני שנכנסת למיטה יצאת רק לרגע מהחדר למשפט סיכום: "הנה אמא אני נושמת עמוק ומורידה קצת את האנרגיות..."

וידאנו שנרדמת והתכנסנו לתרגול ריאות. אחרי שלושה בלונים כבר כאבה לי הלסת וסידרתי לי תפקיד נח יותר - חלוקת ציוד ומתן הוראות - כשאבא שלך, אחותך ואחיך לוקחים הרבה אויר ומנפחים לכבודך באהבה זר צבעוני.

את כל כך מתרגשת ועוזרת לי להיכנס לאווירה למרות שאני עדיין לא באיפוס מלא.

כשהתחבקנו ומעכתי לך את הטוסיק אמרתי לך שאיזה כיף לי שכבר שבע שנים את בחיים שלי.

והתכוונתי לכל מילה.

כי איך אפשר שלא ליהנות והתפעל מהיכולת שלך להביע רגשות, לתת אהבה. להתחשב, לפרגן. לוותר, לסלוח, ואם טעית גם להתנצל מעומק הלב במהירות שיא. להוות דוגמא, ללמוד מהניסיון, לשאול שאלות. לקבל כל דבר כל - כך במהירות ובלבד שיהיה לו הסבר הגיוני.

את באמת ילדה מדהימה, הנשמה הטהורה שלך - באמת טהורה - מפעימה אותי בכל פעם מחדש. בכוחות שאת מגלה כשאת מגשרת ומפשרת בִּגְדוּלָה, בינך לבין אחיותייך הקטנות, בהגנה שלך עליהן. באופן ההסתגלות שלך למצבים חדשים ולא תמיד פשוטים. באמת החיוכים שלך, בעומק הכאב שבדמעות שלך.

את כל-כך נזהרת שלא לפגוע, וכל-כך נעלבת אם פוגעים בך. את יודעת להתנחם מצוין בחיבוק עם נשיקה פלוס כל המילים המלטפות המלוות אותן. חַכמה.

את יודעת גם לאבד קצת את הצפון ולפעמים אפילו לעצבן, אבל את משמחת, הרבה יותר.

בזכותך התרחבה לנו המשפחה איתך וגם אחרייך. היית כזאת תינוקת מדהימה (לא סתם אומרים שהשלישי הוא משו בסט), שלא האמנו על עצמינו אבל עשית לנו חשק לעוד. ובאו עוד. שתיים.

היית רק בת שנתיים כשקיבלת אימא כבולה למיטה למשך ארבעה חודשים, וגילית תבונה ורגישות שערבבו לי את הלב. עברת באופן הכי טבעי לטיפולה של סבתא שלך היקרה, שם מצאת לך מענה כמעט לכל צרכייך, וכשקלטה אותך סבתא בחושי הלביאה בהם היא כל - כך מצטיינת, שאת זקוקה לשעות אמא, הייתה שולחת אותך אלי למיטה עם פאזל או לוטו, אבל הכי אהבת לשחק 'מי זוכר...'

את מדברת על הדוד שלך שמעולם לא הכרת, כמו היה חלק בלתי נפרד מחייך (ואין לך מושג כמה את צודקת, את פשוט כנראה יודעת). לפני שבועיים כשאנחנו בקצה השני של העולם, באמצע טיול במדבר אמריקאי שהפך לרגע לביתנו החדש, ניצלת רגע של שקט בנסיעה ומשום מקום שאלת: "אמא, גלעד כבר חזר הביתה?". השאלה שלך הייתה לי הכי טבעית והכי מפתיעה בו זמנית. עניתי לך בעצב שעדיין לא ואת המשכת: "אימא זה לא יכול להיות, כמה שנים הוא כבר שם?", "חמש ממי, חמש" עניתי ושרקתי אויר שנלחץ לי בחזה. "אמא, תמיד כשאני חושבת על גלעד אני חושבת על איתי".

יש לך מקום בלב ליקום שלם.

את באמת אחת ויחידה.

את יפהפייה אמיתית ושמי שרוצה יגיד שאני משוחדת, שטויות, כל עיוור היה מבחין בקסם שלך.

ביקשת להזמין ליומולדת את כל הכיתה, "לא רק את החברים שמדברים עברית", כי כולם חברים שלך. את בקושי דקה וחצי בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, ביבשת חדשה וכבר כולם חברים שלך. זה אומר שיש לך בכיתה ילדים מאד חכמים שיודעים לזהות משהוא טוב.

נסיכה מספר שלוש שלי, מתוקה מהממת שלי, אני מאחלת לך שתמיד, אבל תמיד, ישמח לך הלב.

אוהבת אותך ממש ממש,

אמא.

לבת מצווה של ללי התחלנו להתכונן בעודינו בניכר.

יאמר לזכותינו - עוד באמריקה היינו אחראים. (מה שיפה לדחיינית שכמוני).

ללי היא הבתדודה שרואים פעם בשנה או בשנתיים או יותר.

קנינו לשלוש הנסיכות שמלות מלמלות ורדרדות וירקרקות, הלכנו על לוק של שלושה גביעי גלידה איכותית ומשובחת.

ונעליים רקומות נצנצים (בהתאמה כמובן).

כיאה לנסיכות.

ולנסיכה הגדולה שמלה רכה ומשגעת, בדיוק כמוה.

והנסיך החתיך כרגיל הלך על ג'ינס וחולצה הכי קז'ואל שיש, בדיוק כמו שהוא אוהב.

קצת לפני

לעצמינ - דאגנו האחראי ואני למלבושים ולהנעלה בארץ הקודש. (ובטח, גם אנחנו היינו מהממים למראה, מה ז'תומרת!)

וכולנו חיכינו שתגיע השלוחה האמריקאית שלנו (לא אמרתי שלוחה, שלופה, שלופה...)

אצלנו זה היה זמני, הקטע הזה של הגולה, אצלם - לצערי,  זה קבוע.

והתרגשנו והתארגנו וקבענו תורים בכל מכוני היופי, ונסיכה מספר אחת בעלת קול הזמיר הקליטה לכלת השמחה שיר ויצא מדהים, ובשביל שתרגיש הנערה בבית, הוספנו בית, באנגלית, שרקחנו במו עצמי.

והקטנות, לא הבינו למה זה לוקח כל כך הרבה זמן עד שזה קורה הדבר הזה, 'הבת מצווה של ללי', ולא שהיה להן יותר מדי מושג מה זה בדיוק אומר. יומולדת. מסיבה. מה צריך יותר בשביל להמתין בחוסר סבלנות?

ממש לפני

והגיע הקיץ, וגם היום המיוחל.

ולמה שהכל ילך חלק?

עם חזרתה של נסיכה מספר חמש מהגן, הופגן סירוב עז ללבוש את השמלה שהמתינה בסבלנות ראויה לציון מהחורף בארון, ועברה באוויר ומעל הים ועד ליבשה, כל זה כדי להישאר מיותמת בערב הבכורה.

הפכתי את הארון. כלום. היא רוצה את הג'ינס מאמריקה (אמנם מאמריקה אבל הלכה איתו כבר מאה פעם לגן), וכל החולצות בעלות המראה ה'חדש' פחות או יותר, או אלה החדשות באמת ששלפתי מהארון, אף אחת לא הניחה את דעתה.

זו עם כפתור, וזו לא נעימה, וזו עם צווארון, וזו יש לה שרוך, וזו לא שלה היא של אחותה, וזה לא שהיא עשתה דווקא, זה באמת רגיש אצלה קצת, העניין הזה, אבל אני כבר עשיתי פן בצהריים, למה לגרום לי שוב להזיע???

בסופו של דבר לא הייתה ברירה ומצאתי את עצמי שעתיים לפני האירוע מתניעה ושועטת לחנות הבגדים הקרובה, אחרת לא נצא הערב מהבית.

חולצת טריקו פשוטה, חלקה, שנראית קצת יותר טוב מגופיה, ניסיתם פעם למצוא בחמש דקות? תרשו לי להפתיע אתכם, משימה קשה.

ארבע חנויות עד שמצאתי את שביקשתי, וגם כאן לקחתי סיכון, היו קצת כיווצים בשרוולים...

אבל תודה לאל, עבר את מערכת הבקרה.

מתוך הקווץ' שנהייה לי בזמן, שהיה מתוכנן מראש דווקא לא רע בכלל ועם מרווחים גמישים (אבל לא עד כדי כך גמישים), כמובן שיצאנו בבלגאן מהבית ואת כל התיק של הבגדים להחלפה שהכנתי לבנות, שאם חלילה משו ישפך, יכתים, לא יהיה נח, או סתם אם יברח פיפי, השארתי במקום של כבוד ליד הדלת, וכשגיליתי את העובדה המערערת הזו בדרך, לא נותר לי אלא להחזיק אצבעות ולקוות שמיצינו את כל האינסידנטים ליום הנוכחי.

הנה לכם, גם על אלה שעוד באמריקה היו אחראים, והכינו את כל הנדרש מבעוד מועד, מרפי עובד במרץ.

תוך כדי

במרפסת קבלת הפנים גיליתי שאני מתה מקור (אז מה אם אוגוסט? על עיר הקודש זה אף פעם לא עשה רושם) וכן, גם את העליונית שלי השארתי בבית, שיהיה לה חבר'ה עם השמלה והתיק שנשארו מאחור.

אבל זהו.

בזה הסתכמה ספירת התקריות לאותו יום, סה"כ לא קריטי.

כל השאר עבר בשלום ובשמחה, כולל החלקים הקשים של אירוע משמח שתמיד יהיו מנת חלקי מה לעשות... (בעניין הספציפי הזה אני רשאית לדבר פולנית כאוות נפשי!)

שבתי הביתה מרוסקת רגליים (אך עדיין מהממת), העמסנו את כל המעולפים (מי חלקית ומי רשמית) ליצועם, הרמנו רסיסי רגליים ונשמנו.

פווווווווווווווווווווף.

מכירים כזה של אחרי אירוע?

שפתאום יש שקט?

וחשבתי שזהו.

קצת אחרי

המושג 'הבת מצווה של ללי' הפך למטבע לשון בקרב הנסיכות.

זה מהבת מצווה של ללי, וככה עשיתי בבת מצווה של ללי, ואני רוצה את השיר מהבת מצווה של ללי, ונכון שבבת מצווה של ללי...?

וללי כבר בכלל חזרה לאמריקה והבנות נכנסו לגן והכירו את ציפי, הגננת הברוכה החדשה.

כחודשיים אחרי תחילת השנה, שאלה אותי ציפי באחד הבקרים: "תגידי, מתי כבר הבת מצווה של ללי???" כן, היא הייתה קצת מופתעת לשמוע שהאירוע כבר הפך להיסטוריה, עוד בטרם הכרנו.

הרבה אחרי

בשישי האחרון פתחנו את העשור החדש ביומולדת לנסיכות בגן (...תודה, בקרוב אצלכם).

וככה פתחה ציפי הנערצת את החגיגות:

"מי יודע מה אנחנו חוגגים היום ילדים? אווווללללי, את הבת מצווה של ללי?..." "לאאאאאאאאא......."

תשמעו, אני כבר לא דואגת לפאן של צילי וגילי שלי בחיים, שתי אלה יודעות לעשות להן 'אפטר פארטי' כמו שצריך.

אז יום הולדת שמח עד מאד צילי וגילי מתוקות מדבש שלי, ושנה מְעוּלֶית (ככה אמרה השבוע מספר שלוש) שתהייה לכולנו, משובחת, נעימה, מפרה ופורה, בריאה משמחת ומרנינה.

כי רק ככה פותחים עשור.

בגדול.

נשיקות.

היי ,ok5

השמועה אומרת שיום הולדתך הגיע.

קהילת הקוראים ב'סימניה' מאחלת לך אושר ושמחה לשנה החדשה שאת פותחת.

שנה של ספרים טובים מעניינים ומעשירים.

שנה שבה יתגשמו משאלות לבך.

ושנראה אותך פה איתנו עד מאה ועשרים.

בואי לחלוק איתנו את תוכניותייך ליום ההולדת בפורום. נשמח לשמוע כמה נרות עלינו להכין בשביל לשים על העוגה.

יום הולדת שמח,

קהילת הקוראים של ישראל

              *     *     *

היי ללביא ולכל קהילת הקוראים בישראל.

רוב תודות על הברכות. אף פעם לא קיבלתי ברכת יומולדת מקהילה.

נחמד.

יום ההולדת כבר עבר, וכל התכניות כבר מומשו בעונג רב, וזכיתי ביום של פינוקים ומנוחה מתובל בהרבה אהבה ותשומת לב. ובסופשבוע של חגיגות קטנות ואיכותיות.

שיחקו אותה יקיריי.

באשר לעוגה הבאה (את זאת נראה לי שכבר לי פספסתי), עליכם להכין ארבעים ושלושה נרות (רצוי ורודים, עם נצנצים ולבבות - אם אפשר), תודה ששאלתם.

מאמצת את מילותיכם בחם אל ליבי.

ובטח תשמחו לשמוע שהצליח לכם עם הברכה, כי היא כבר ממש מתגשמת ברגעים אלה ממש.

יש לי אושר.

ושמחה.

ויש לי המון ספרים טובים מעניינים ומעשירים.

והכי משמחת היא העובדה שאני זוכה לחלוק עם היקום את כל העושר הזה, כשאני מוצאת את עצמי - כמעט מדי יום - מוקפת בעשרות מדרדקי העיר (בגילאים בהם הם בדיוק שלב אחד לפני שהם מתחילים להיות מעצבנים), ומקריאה להם סיפורים משובחים (כמה טוב שיש כותבים כה מוכשרים בעולמינו), ומרביצה בהם שמות סופרים, ומאיירים, ואת הסיפורים שמאחוריהם, וטוחנת את מוחם עד דק בממלכת המושגים והמילים הנרדפות, המוסר הערכים והתרבות, ולא מרפה.

וכשאני מרימה אליהם את עיני מן האותיות, ורואה את מבטם המרותק, את הבעות פניהם המשתנות על פי מעברי סקאלת הטונים המתגוונת שלי, וכשאני שומעת אותם מביעים את דעתם, מאירים ומעירים, בוחנים ושואלים, אני יודעת שאני ללא ספק עושה משהוא טוב. מפגינה אזרחות מעולה ותורמת את חלקי לחברה. 

כן כן, סוף סוף מצאתי את השילוב האולטימטיבי והצלחתי לערבב פרנסה עם סיפוק והנאה.

"Life is a moment in space" - זימרה פעם מלכת הדביקיוּת.

משפט ענק, ואני מוסיפה לו ואומרת:

So we better do with it something pleasurably useful.

וזה מה שאני משתדלת לעשות.

הנה חלקתי איתכם.

היה לי העונג.

מקווה שתראו אותי פה איתכם גם בשבעים ושמונה השנים הבאות, ושאם מה שיש לי לספר לכם ישתנה, אז שישתנה רק לטובה.

תקרעו את החיים בקריאה,

שלכם,

אחת מהקהילה.

לכבוד מחר אני מאחלת לי כל מיני דברים.

אני מאחלת לי אושר שמחה וגיל.

אני מאחלת לי אהבה.

אני מאחלת לי בריאות.

אני מאחלת לי נחת.

אני מאחלת לי תבונה.

אני מאחלת לי כוח.

אני מאחלת לי מנוחה.

ובעיקר אני מאחלת לי איזון.

שיהיה לי ככה וככה מכל דבר. ולא ככככככככככככה וככה.

שיהיה לי מספיק זמן לחיים, מספיק זמן לַאימהות, מספיק זמן לזוגיות, מספיק זמן להורים, מספיק זמן למשפחה, מספיק זמן לחברות, מספיק זמן לחברים, מספיק זמן לַעבדוּת בבית, מספיק זמן לעבודה וכמובן ואיך לא, מספיק זמן לעצמי (חלק שברובו יכול להיות מסופק בתוך קטגוריית הזוגיות, ככה שהנה חסכתי, יצא כמעט שניים במחיר אחד).

ומה שעוד יותר אני מאחלת לי למחר ובכלל, הוא שארצה בכל הרשומים לעיל, במידה מאוזנת פחות או יותר.

שלב זה של חיי - למרות גילי המתקדם (טוב לא התחלנו לייצר צאצאים מוקדם, היו לנו כמה עניינים מאד מהנים אחרים), גדוש בדרישות האימהות, גדוש בדרישות הבית. מה שגוזר כל קופון של 'זמן (שיכול היה להיות אולי) פנוי' לטובת המפעל המקומי הזה שהקמנו פה. פס ייצור של פועל אחד, או שניים (אם הוא לא בעבודה), המשרתים את חמשת לקוחותיהם במסירות ובאהבה, עד כדי שרירים דואבים, עייפות אין קץ ודילמות רגשיות טורדות מנוחה.

ללא הרף.

אז שיהיה לי איזון מה יש? הרי עוד עשור או שניים אני אשב פה בבית ואתגעגע, אחכה לטלפונים שלהם, לביקורים שלהם, לבקשות שלהם, והם - שבדיוק יהיו מותשים מהמרדף הבלתי פוסק שלהם אחרי החיים, לא תמיד יהיה להם זמן או סבלנות בשבילי, בטח לא בכמויות עליהן אני אפנטז. (מזל שבשלב מתקדם יותר שוחד בשירותי בייבי סיטר , תמיד יעבוד, זה מרגיע...)

כן, כן, איזון ללא ספק יכול להעלות לי את רמת החיים לפסגות חדשות.

אולי גם תתאזן לי השינה. הזמן הפנוי והשקט שילווה אותי באיזון כל היום, יבטל אולי את גרירת הלילה אל עבר הבוקר, הגרירה שמקצצת בשעות של חלומות וגונבת לטובתה עוד כמה שעות ערות של שקט.

אולי יתאזנו לי כל הרשימות, אלה שבראש ואלה שביומן ואלה שבתיקיות במחשב ואלה המורכבות מפתקים פתקים מוצמדי מגנטים ופזורות ברחבי הבית.

אולי תתאזן לי הכתיבה (שזה אומר שאולי אני באמת אצליח להפוך לפחות מאית מהשורות שרצות לי במשך היום בקופסא, למשהו קריא).

אולי אפילו תתאזן לי התזונה, ואז אני סוף סוף אעיז ללכת לבדיקות דם האלה שכבר מאה פעם התקמטו לי ההפניות שלהן בתיק, ועוד מאה פעם חזרתי מבוישת לרופא לבקש הפנייה חדשה.

אולי בעצם אז אני כבר לא אצטרך את הבדיקות האלה. נו ידעתי שאיזון זו בקשה שווה.

בקיצור, קֵראו לי פנטזיונרית, קֵראו לי הוזה בהקיץ, קראו לי סיפור ערש לפני השינה, אני ביומולדת הזה מזמינה באלאנס.

אז אני פונה לכל מגשימי הבקשות באשר הם (יש כאלה, אני אפילו מכירה אחד או שניים) - אנא שמעו קולי, אזנו אותי קצת בחייאת...

(ואם באיזון עסקינן, אז על הדרך שיבוא לידי ביטוי גם בחשבון הבנק, באמת, לא נכעס...)

ועכשיו אפשר לפצוח בפסטיבל.

לילה טוב.