Twenty Four Seven

אין לי במה להתגאות.

מודה.

את סיפורי האיטי ותמונות ההרס והזוועה, האובדן הסבל והייסורים, הייאוש הרעב וחוסר האונים, למרות שהם מגיחים וצצים אלי מכל מקום אפשרי, אני משתדלת להדחיק.

חצי מתעלמת.

לא מסוגלת להכיל, לנסות להבין או  אפילו לחשוב על קצה קצהו של הסיוט בהתגלמותו.

אימהות לא ממש מאפשרת כאלה פריבילגיות.

ועכשיו הפוסט של ה'בדודה' (ככה היא קוראת לי אז אני ישר מחזירה), הזכיר לי.

הזכיר לי את הטראומה שלי.
ככה בול הרגשתי כשהיתה רעידת האדמה הגדולה והמזעזעת בטורקיה.

חודשים הלכתי לישון עם בקבוקי מים ליד המיטה (לא, אל תחפשו הגיון, במילא לא הייתי נשארת  בחדר שלי, עם זיהוי ראשוני של אדמה עצבנית).

כל לילה הייתי עסוקה בתרגולי מח שהדירו שינה מעיני.

אלה עסקו בעיקר בשינון ההתנהלות 'במקרה של אזעקת אמת' - למיטה של מי אני קופצת קודם (כן, בדמיוני יש לי מספיק זמן להגיע למיטות של כולם). במין אימון מתקדם של אוטובוס 'מאסף אקספרס', תרגלתי במחשבותיי איך אני עוברת מתחנה לתחנה בבית (היום זה כבר חמש תחנות שזה כבר ממש מסובך), שולפת אותם בטירוף מהמיטות ומצליחה להגיע עם כולם ליעד שסימנתי לי.

זה במקרה שהאחראי עובד לילה.

הנוהל הזוגי לעומת זאת כלל חלוקת תפקידים ברורה, מי מזנק לאן ואיפה מתכנסים. (נו באמת, בטח יוזמה שלי, הוא פשוט שיתף פעולה עם ההנחיות, כאילו הייתה לו ברירה אחרת אל מול זוגתו ההיסטרית רואת השחורות, ועוד כשיש לה חתיכת הוכחה עדכנית לגמרי...)

וכל זה מבלי שחוויתי הזיה הרסנית שכזו, על בשרי באמת. תודה לאל ושלא נדע.

על האינסטינקטים המבוהלים שלי במקרים שכאלה אני די סומכת.

יש לי כשרון לזהות רעידות אדמה על אלפית השנייה הראשונה. התנסינו בכמה שכאלה, אם בארץ הקודש (קלות יותר) ואם מעבר לים (מפחידות מאד). עם ילדים ובלי ילדים. ולא משנה באיזה מצב צבירה זה תפס אותי, תמיד הספקתי להגיב על-פי התדריכים המוכרים, להגיע למקום שנחשב בטוח (לא שזה מי יודע מה יעזור אבל תמיד שווה לנסות).

מי שמבזבז לי זמן בדרך כלל זה דווקא האחראי, שבאופן קבוע לוקח לי כמה וכמה שניות יקרות וארוכות, לשכנע אותו כי זה באמת מה שקורה.

ואחרי הרעש הנורא בטורקיה באו הצונאמי, או לבה רותחת שנמאס לה להישאר עם הראש מתחת לאדמה, רוחות שהתחרפנו והשמידו כל חלקה טובה ביבשות רחוקות, ובכל פעם מחדש הרגה אותי המחשבה על אימהות שהלכו לעולמן מבלי שידמיינו אפילו, איזה גורל אכזרי צופן העתיד לילדיהן - ואולי עדיף שכך, כמה נורא. או כאלה שלצערן שרדו את זעמו של הטבע ובטח היו מעדיפות ללכת בנתיב שנגזר על פרי בטנן, העוללים שחייהם קופחו באכזריות על לא עוול בכפם. או אלה שרק חלק מילדיהן שרדו ואחרי כל הזעזוע והטלטלה, אין להן שום דרך לדאוג לגוזלים שלהן, להציל אותם.

אבות, אחים, תינוקות, מתבגרים, סבים וסבתות, חברים, מכרים.

וכולם אבודים, כואבים, צמאים, רעבים, תרים אחר מזור ומרפא, אחר חם אנושי, אחר שרידי עברם, ובטח מבינים, כי הרע מכל, עוד לפניהם.

ככה היה לי בכל פעם מחדש. 

עד שכבר באמת לא יכולתי יותר.

אז אני מודה - מחדשות אני באמת נמנעת, ומתוך שאריות המידע שמצליחות לחמוק אלי בדרכים עקלקלות, אני מקבלת תמונה כללית, וזה באמת, אבל באמת, מספיק לי ודי.

עייפתי מכל סיפורי האימה שיש לעולם הזה להציע.

גם יום השואה ויום הזיכרון, (שאלה כבר אסונות מסוג לגמרי אחר), הפכו כבר מזמן לימים שבכל פעם מחדש, לא ממש ברור לי איך אני צולחת אותם שוב השנה.

אלא אם כן אני מצליחה להוריד תריסים, לאטום את האוזניים, העיניים והלב לכל הצער הזה - ולהיות.

רק להיות.