Twenty Four Seven

היום, לפני מאה שלושים ותשע שנים, נולד
האיש שהמציא את שירי הילדים בשפה העברית, האיש שחידש וחידד ועשה ים של כבוד לשפה העברית.
האיש שעל סיגריה  אמר - "בצד אחד אש, בצד
שני טיפש ובאמצע  עשב יבש", וכשבפסח ראה
מצות עם מי סודה כינה אותם "לחם צר ומים לחץ".

כן, גם חוש הומור היה לו חוץ מכישרון.

בלי ששמנו לב, מינקותנו הוא מלווה אותנו.
המשורר הלאומי היצירתי, היצרי והנועז שלנו. 

טובי המלחינים, טובי המבצעים הכי עדכניים,
כמה שירי אהבה.  

בילדותינו היו אלה שירי אהבה נפלאים על
ציפורים ופרפרים, וכשבגרנו גילינו את  שירי
האהבה לאהובות, לעם היהודי, ולמכורה, שעליה חלם ובה לא נולד. שם פתאום גילינו
את הצד המתייסר, הכמה, החושק.

תחלקו עלי, תגידו שאתם לא מתחברים לסגנון
הארכאי, שהשפה לא תמיד ממש ברורה, הגלותיות, וכל המלעיל והמלרע, תגידו מה שתגידו, הצלחה
נמדדת במבחן הזמן, ועם אחת כזאת - לא מתווכחים. נקודה.

הרי רק הבוקר בהגיענו לגן, הראתה
לי נסיכה מספר ארבע את החוברת עם השירים של 
"אמא איך מתחילים את השם שלו?", השירים שבסופו של דבר כל פעוט ארצישראלי
(שלא למד בבית שמש) מדקלם.

לא יודעת למה אבל עם כל העולם המטורף הזה
שקורה לנו יום יום, מרגיע אותי לדעת שיש גם פינות של שפיות שעדיין יש לנו כבוד לתרבות
שלנו, וחוץ מזה ביאליק הוא סיפור של תקווה.  

היתום האוקראיני שגדל בבית רבני, שפרץ
את גבולות השכלתו אל מעבר לדלת אמותיו המוכרות והמגוננות,  שבדרך לקח חלק בגדולי האירועים של ההיסטוריה, שסיים
את חייו כתל-אביבי ברנז'אי של שנות השלושים של המאה הקודמת, כשבחבר'ה שלו ש"י
עגנון ונחום גוטמן. האיש ששילב בין יהדות לציונות והוכיח שאפשר גם וגם, ושזה לא סותר. 

האיש שכתב וכתב וכתב. 

היום יום הולדתו.

 "לא את לא מבינה..." היא אמרה בקול עורג.

ואני דווקא ניסיתי להבין.

"אין דברים כאלה, חבל לך על הזמן..." הוסיפה, ואני המהמתי, וחלפה במוחי המתאמץ בכל זאת להבין המחשבה, שאולי באמת חבל לי על הזמן, אולי אני יכולה להספיק לעשות עוד כמה דברים בזמן הזה, במקום לנסות לעשות מה שאני כנראה במילא לא מצליחה.

וכשנופל האסימון והשמיעה מתחדדת, האוזניים הופכות קשובות יותר. בדיוק כמו שקונים אוטו חדש ופתאום רואים כמה הרבה כאלה יש בכבישים, בדיוק כמו אישה בהריון (או אחת שמנסה) המבחינה בעיני נץ בכל כרסונת חשודה (או ודאית).

הקשבתי גם לעצמי, ולא יצאתי אריה דרעי.  

אני מודה מודה מודה, גם אני חוטאת בכל שיחה מזדמנת בשפה משובשת תקנית לחלוטין. עגה ברורה ונהירה לכל אפרכסת.

בשלב הזה ניסיתי כן להבין, מתי הפכה השפה שלנו לעמוסת סופרלטיבים שליליים?

מתי ויתרנו על נהדר, מעולה ומצוין, ועברנו לטילים ופצצות שחבל בסוף הדרך?

מתי 'די!' ו'לא אאאאת' עברו טרנספורמציה וקיבלו משמעות מחמיאה משהו?

מה גרם לנו להישאב אל ביצה טובענית של נגטיביות מילולית, בכל פעם שניסינו להעביר את תחושותינו (החיוביות!) הגואות?

אולי זה הצורך להרחיב עוד ועוד את הגבולות, למתוח עוד קצת את הקצוות, בעולם שכל קטביו גם ככה פרוצים ומשתרעים מכאן ועד בכלל. אולי זו האוירה הלוחמנית בה אנו מבלים את חיינו במדינה רבת קושי, ואולי זו דרך התפתחותה הטבעית של שפה, כשעוברים מצד אחד של המתרס אל הצד השני כדי להצליח להגיד בדיוק את אותו הדבר.

באמת שאין לי מושג ולא בדקתי במקורות, ניתן רק להניח שעברנו חתיכת כברת דרך מאז ליקקו בני החמש, את דבש הא'-ב' מלוח העץ, אצלנו בכפר טודרא.

מה שכן, אני ממשיכה להאזין ברוב קשב, כדי שלא לפספס את השינוי הבא. זה  שיבוא מה זה בקטן, שממש לא נרגיש בו, ומבלי שנבחין יצבור תאוצה. תחילה יבסס את מעמדו כבן יחיד ומיוחד בשפת אבותינו הנכבדת ועתיקת היומין, ולאט לאט יהיו לו לשינוי הזה גם חבר'ה. יצוצו לו ורסיות שונות שייטמעו על לשוננו ויהפכו לחלק מהשפה השגורה בפינו, ואת המסר כולנו נבין, ולו רק על פי האינטונציה - כי יכול מאד להיות שלמילים עצמן לא יהיה שום קשר בלשני, לרעיון שהן מנסות להעביר. הרי אפילו סבבה, שגם ככה השאלנו מבני דודנו, קיבלה עם השנים ריבוי משמעויות. סבבה? סבבה.

איזה מזל שנותרו לנו כמה מילים מהההמממות ומדהההימממות שנשארו נאמנות למקור, תודו שלויאליות שכזו ראויה לציון שאין דברים כאלה.