מפורקות.
זה הריאליטי שאפשר לעשות עלינו.
לא מספיקות ולא מספיקות ולא מספיקות.
ועם זאת, כל כך הרבה מספיקות.
וכל מה שאנחנו כן מספיקות רק מייצר עוד ועוד מיליונים של המצאוֹת המציאוּת, שעוד צריך להספיק.
אפילו להיות חברות אנחנו בקושי מספיקות.
איזה בזיון.
גונבות שיחות טלפון של בין לבין לבין, כשחיוג של אחד לעשר (ובדרך כלל רק בסווווף היום), זוכה בפוליצר ומצליח להפוך לאיזה סוג של קונברסיישן.
תשעת הניסיונות האחרים מסתכמים לרוב ב'אני חוזרת אלייך', מה שלא תמיד קורה באותו יום, או באותה עונה (למרות שנורא התכוונו).
ולפעמים כשכבר עיתותינו בידינו, אנחנו כבר כל כך מפורקות שלמי יש כוח להחליף מילה. או לחייג.
אבל שיחת הפרס, הו, זו - אפילו אם נעשית בתנאי לחץ ודחק ומשולבת במענה לפומית (או למקלדת) תוך מתן הוראות, מתן סיוע, מתן הנחיות, מתן פתרונות (כן, אנחנו עובדות משרה מלאה בלתת), לשלל מקיפנו הבלתי מרפים - ניחנת ביכולות תדלוק אטומיות.
איזה אושר.
וכמה אינפורמציה שאנחנו מספיקות להעביר בהקצבה כה מצומצמת של זמן אויר.
חלק ניכר מהשיחה מבוזבז על ניסיונותינו הנואשים להרחיק מעלינו את שאריות היום (נו לכו כבר לישון ותעלו כבר למיטות ולמה כל דבר צריך להגיד עשר פעמים???), וחלקה הניכר הנותר, מוקדש לספירת מלאי של מה שכן הספקנו ולקיטורים על כמה עוד נשאר ובטח לא נספיק.
אבל אנחנו, אנחנו לא סתם מעבירות אינפורמציה. אנחנו מדברות. מזרימות מידע מפוצץ בטקסט, ובסאב טקסט. ומכל מה שנאמר וגם ממה שלא חייבים להסביר כי הוא כל כך ברור (רק לנו), עולים הרצונות, התסכולים, החלומות, העייפות, הפנטזיות, השאלות, היללות, רגעי האושר, הסודות, הגאוות, ההצחקות.
עולה ההבנה.
ואין לדעת מה קדם למה בפיתוח הכישרון המולד הזה. מה הוביל את הטבע לייצר בנו את תוכנת ההפעלה הזו. נראה לי כי נסיבות החיים הנשיים, שייפו למין היפה (והאינטליגנטי, והסקסי, והמיוחד), את היכולת המפוארת הזו לתפעל קירבה בתת תנאים.
איזו ברכה.
כמה חבל שאנחנו מצליחות ללגום מנקטר האלים הזה כל כך מעט שלוקים, מצד שני, אם היה בכמויות, היינו מעריכות את זה ומתענגות על זה באותה מידה?
ועכשיו תסלחו לי כי אני חייבת ללכת. גם את השיחה החד צדדית הזו שלי איתכם, אני גונבת. כבר מאוחר ומחר מחכה לי 'יום בכפר' עם צילי וגילי (שוב שתו לי את ששי בבוקר!) ומלאי שעות השינה שלי אוזל ופוחת כרגיל.
לילה שקט ותחלמו משהוא טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5