Twenty Four Seven

מרתק!

לכל אורכו מרתק.

גם אם חלוקות הדעות על האדם, אין מקום לחלוק על כוחות הנפש שלו ועל פועלו.

קצת היסטוריה, קצת פוליטיקה, קצת רכילות, הרבה פטריוטיות  והצצה רצינית אל מאחורי הקלעים.

הכל יש בספר הזה, כתיבה טובה, פשטות, הומור, עצב, תקווה, כאב, נחישות, רגישות, והרבה אהבה וכבוד של בן לאביו.

רעיון הכתיבה 'בשם' הופכת את הספר למיוחד עוד יותר. בסגנון שכזה, פשוט מאד ליפול למלכודת היומרנות, הגאווה והשחצנות, ואילו לפיד הבן עושה  לאביו שירות מצוין, שומר על איזון והתחושה היא כי הדברים מובאים כהווייתם.

אני כבר לקראת הסוף אבל יכולתי להמליץ החל מהעמוד הראשון... 

הקיבוץ היה תמיד חלק מחיי.

הקיבוץ שתמיד המתין לי במרומי הגליל העליון, היה אטרקטיבי עבורי כילדה ואף לימד אותי לעיתים קינאה מהי.

הביקורים המשפחתיים מספר פעמים בשנה תמיד עוררו בי שמחה רבה.

הנסיעה מירושלים הייתה ארוכה,  ועל כן כללה שתי עצירות קבועות. האחת ב'מפגש הבקעה' והשנייה כמובן בכנרת. אם שוב היה לי פיפי אז אחת נוספת גם 'באקליפטוסים', שם נחרטה אבידת אחד מזוג הסנדלים הצהובים והחדשים שלי ובעקבותיה הַגַעָתי לקיבוץ חצי יחפה - כסיפור משפחתי לדורות. 'הסנדל הבודד לכנסת' - נקבע ברוח התקופה שמו של הסיפור בעודו מתהווה.

ובקיבוץ, כמו בלונה פארק - שלל בלתי נדלה  של אפשרויות מופלאות עמד בפנינו. חדר האוכל, אופניים בשבילים, פינת החי, בתי הילדים, הבריכה, והכי שווה היה 'ללכת לפרות ולסוסים'. אם הרווחנו מדי פעם גם רכיבה בכלל הרגשנו ששיחקנו אותה.

אז, שום דבר לא נראה לי מוזר - אדרבא, בתי הילדים היו מבחינתי שוס. הייתי ילדה שגדלה בבית אחד עם שני הורים שתמיד טיפלו בה. מעולם לא עצרתי לחשוב איך בדיוק מרגיש תינוק בוכה באמצע הלילה, כשאמא שלו ישנה בבית אחר.

מאוחר יותר, היציאה לגרעין נח"ל הפכה את הקיבוץ לבית זמני, ואפשרה לי לחוות את החוויה מהמקום האולטימטיבי - עשרים וארבע שעות ביממה של נעורים, עצמאות, וחבר'ה.

כך גם יצא לי להתוודע לכל המתרחש מאחורי הקלעים בפלמ"ח המודרני.

סידור העבודה הרב מעמדי, הרכילויות, המטבח, התקציב בכלבו, הפריצות לאקונומיה, באמת רק נשאר שאת התרנגולות נסחב ישר מהלול...

היו לנו ערכים והפגנו אותם בעוז כשלילה אחד למשל, יצרנו מסכו"ם חדר - האוכל דגם ענק של סמל הנח"ל.

דאגנו גם להשכלה. היינו שותפים לניסויים מדעיים חמים. לפני כן למשל לא ידעתי שאם מערבבים (לא לשכוח לנער חזק) סוכרזית בבקבוק החרדל, מניחים אותו על שולחנם של סועדים אחרים באלגנטיות ועוזבים (מיד!) את המקום, אלה הנשארים מאחור זוכים למיני פיצוץ בעל נסורת גרעינית צהובה. בלילה היינו מקפיצים טקילות, ביום את החרדל.

היינו גרעין נח"ל שהתגבש, ובזבזנו לא מעט זמן על שטויות -  אסיפות, מזכירות, החלטות שלא תמיד התקבלו ברוב נחת ואף גרמו לפילוגים ולפיצוצים שונים.

היו מלא צחוקים, מוזיקה, והווי פנימי חי ותוסס ללא הרף.

אנשים נשארו כי היה להם כיף, אנשים עזבו כי נשבר להם.

אני נשארתי. היה לי כיף.

לכן, למרות הכתיבה הנקודתית, התיעודית מדי, עמוסת הפרטים והדמויות - כבר בהתחלה, ידעתי שאני ממשיכה לקרוא את 'הביתה', בשל החיבור האישי שלי לנושא, ולאו דווקא בשל הכתיבה.

אבל נתתי צ'אנס.

במהלך הקריאה הצלחתי להישאב פנימה, ולקראת הסוף החלטתי שיש בספר הזה משהוא שגורם להמשיך לקרוא ואף היה לי חבל שתכף נגמר, ובכל זאת, עושה רושם כי המשיכה לספר לא הייתה בשל הסיפור עצמו (מה גם שעדיין לא השתגעתי על סגנון הכתיבה, אם כי הצלחתי להסתגל).

הדמויות המתחלפות ללא הרף בלבלו לי כהוגן את הזיכרון, ובשלב מסויים היו 'מיני סיפורים' שלא ממש התעקשתי לשייך לדמויות אותן אני כבר אמורה להכיר ולזהות.

דז'ה וו מלווה בחיוך העלה בי סיפור ה'אסיפה' בה דנו בעניין הקצבת הסיגריות, אפילו שבספר הוא התרחש כמה עשורים לפני שהוא קרה באמת, אצלנו.

החלק החזק ביותר בספר מגיע לקראת הסוף, שם סוף - סוף שמעתי את ענברי מדבר מהבטן, ומביא את הסיפור האמיתי שלו. את אמירתם האישית של בני דורו ואת אופן חווייתם את חיי הקיבוץ.

זהו חלק נוגע ומרגש ואם היה מצליח ענברי לכתוב את הספר כולו באופן שכזה, היה ללא ספק מקבל ממני חמישה כוכבים.

היום במבט לאחור לגמרי ברור לי שלא הייתי מוותרת על הילדות העירונית שלי, הייתי משאירה אותה בדיוק כמו שהייתה, לו ניתנה הבחירה בידי. עם השנים גם הסתבר לי כי חיינו - ילדי העיר - נראו לילדי הקיבוץ אטרקטיביים לא פחות מאיך ששלהם נראו לנו.

כנראה אין לדעת הדשא של מי באמת ירוק יותר, מה שבטוח, כבודה של חוויית הקיבוץ במקומה מונח.

ההתחלה הייתה קשה.

הכתיבה הארכאית והתרגום הראוי לשדרוג הצריכו קצת מאמץ בהתחלה, מה גם שהעלילה נרקמת כל כך בזהירות, שבתחילה כלום עוד לא ברור, מי הוא מי ומה טיב ופשר היחסים בין הדמויות התמוהות אליהן נחשפתי.

ככה עברו עלי שלושה פרקים ראשונים.

ברגע שהסיפור האפל, הקודר, המותח והסוחף, התחיל לקבל צבע, צורה ופנים, כבר אי אפשר היה להפסיק.

באיזו גאונות מסתבכים ההקשרים המשפחתיים ומותירים את כל הדמויות המונעות על ידי רגשות אהבה / שנאה / נקם כה קיצוניים (ובאותנטיות לרוח התקופה), כבולות זו לזו לעולם.

ההקבלות בין הסיפורים באות לידי ביטוי ועם זאת לכל התרחשות האופי הפרטי שלה.

מעגלים נפתחים ונסגרים באופן מופתי ומפתיע ואין רגע דל.

ככל שנתגלו לי יותר פרטים, כך חשתי יותר צורך לחזור להתחלה ולקרוא אותה מחדש.

כשסיימתי  את הפרק השלושים הצלחתי (בקושי רב) לעצור את סחף הקריאה, לקחתי ברייק ושבתי לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים שוב. עשיתי לי סדר ודילגתי בחזרה לפרק שלושים ואחת.

(בסוף המהדורה שקראתי ישנו ניתוח של היצירה שנכתב בידי ג'ויס קרול אוטס, ובשלב מסוים היא מציינת כי זהו בדיוק התהליך העובר על מרבית הקוראים בספר).

אעיז ואומר כי למרות האפליה הברורה לחלוטין בין המגדרים ומעמדן הנחות בבהירות של הנשים בסיפור, חשתי בהנץ פמיניזם ובתעוזתן של הדמויות הנשיות, עד שלעיתים חרדתי לגורלן כשעברו את הגבול יתר על המידה.

הספר מעורר באופן מדהים קשת כה רחבה של רגשות כלפי הדמויות השונות בסיפור, ועברתי בין אמפתיה לשנאה תהומית כלפיהן לא פעם.

אמילי ברונטה כנראה בטוב ליבה, בכישרונה העצום ובחוכמתה הרבה, בחרה לסיים את הסיפור המטלטל באופן המאפשר לנשום מעט לרווחה, ומבחינתי העניין ראוי להוקרה.

ההתחלה הייתה קשה ובכל זאת כנראה שמצאתי בספר הזה מספיק סיבות טובות להתגבר על הקושי ולקבל תמורה מלאה שגרמה לי להמשיך בנשימה עצורה עד הסוף.
חבל שנגמר...:(

חוויית הקריאה הייתה נפלאה, מומלץ וכדאי.

ביליתי בין שורות שזורות סיפורי חיים מן העיר בראשית דרכה.

סיפורי צבעים וריחות, שבילים וסמטאות, קיוסקים וחבלי כביסה.

סיפורים שפותחים דלת אל נפתולי נפשם של ניצולים. אבל דלת קצת אחרת.

נגעתי לרגע בעולמם של אנשים ממקום אחר, מזמן אחר.

בין אם היו הם אלה שנותקו או ניתקו עצמם מן המוכר והבטוח והלכו עם הרגש, או אלה ששרדו את תופת הגהנום, השאירו מאחור את עצמם ובשרם, ובלב שותת דם מצאו בתל אביב ובים, את האפשרות להצליח לנשום, לאהוב, אפילו לצחוק.

האפשרות להצליח לחיות.

לא, לא היה בספר אף משפט שהעיר בי צורך דחוף לשלוח יד אל המרקר ולסמנו לעולמי עולמים. (טוב אולי אחד, לקראת הסוף).

לא מצאתי כתיבה נעלה מחודדת ושנונה, כזו שמסעירה את החושים ומאירה בפרוז'קטור את גאוניותו של הכותב.

אפילו לא נכנסתי לסיפור תכף ומיד ובמלוא המרץ. פשוט קראתי.

וכאן קסמו של הספר.

הוא הניע בקצב שלו, לא התנפל, ועדיין גרם לי להישאר ולהמשיך לקרוא.

הוא רווי דמויות ותתי סיפורים, ככה שבהתחלה לא הייתי בטוחה אם זה מוצא חן בעיני או לא, אבל לאט לאט חברו הסיפורים הקטנים לפאזל החובק אותם יחדיו, ומעביר תמונה ברורה ומוחשית.

יכולתי לחוש את הצער, התסכול, הכמיהה, הגעגועים.

את החם והלחות.

את ההקלה שבלגימת לימונדה קרה.

יכולתי לשמוע את מבטאן הזר של הדמויות כשדיברו. את בכיין. את זעקתן.

יכולתי להבין את תקוותן הנואשת.

יכולתי לראות את הטיח המתקלף בחדרי המדרגות.

וכל אלה עושים את הספר פשוט, יפה ונוגע.

"סיפור אהבה תל אביבי של שנות החמישים והשישים התמימות והתוססות", כך נכתב על כריכתו האחורית, מה שאכן מעיד על קרבו.

אפילו ישבתי באמת לקרוא אותו על שפת הים של תל אביב, מה שהביא את החוויה עוד יותר קרוב.

השבוע ביליתי בתל אביב.

התמזגתי.