Twenty Four Seven

האבל, אין בו מקוריות.

לא נותרו עוד מילים שלא אמרנו. דמעות שלא בכינו. כאב שלא כאבנו.

והיֵש שָזור מסרים מלָווים. וזיכרונות.

זיכרון זה או אחר. רגע בתחושה אחרת, בריח אחר, שפנים לו אחרות. רגע כזה של עונג, של חיוך, של קסם.

ולמרות הקסם אף רגע כזה אינו מזוקק או חף מהמציאות. 

רגע שכוחו מחמם ומקפיא את הלב בו זמנית.

פוצע. זועק. מתריס. כואב.                  

ולדמעות, לדמעות תמיד אותו הטעם.

וכשנדמה שכבר שכך זעמו של היקום, שוב נטרפים הקלפים, שוב כאב ופרידה, שוב מציף הכל בסערה, ושוב הכל מהתחלה. קשה להאמין.

ומקור כל הכאב, הוא גם מקור הכח, וכשנראה שהכל מתפרק, הכל גם מזכיר שאפשר. שמותר. שאין ברירה.

ואתה כוכב מפציע. ואתה מלאך שומר. ואתה בדיוק כמו בשיר האומר:

"באור חיוור, במלכודת השעה, 
בא מלאך, תראו מה יש לו ביד, 
מה שמפריד בין טוב לרע, 
זה אחי..."  

כי גם אם יגמרו המילים האהבה נצחית היא.

וגעגוע, ונחמה. וזיכרונות מתעוררים, וזיכרונות מיוצרים, ובבואם ובלכתם רוחך.

מתגעגעת אליך אחי הקטן והיקר.

https://www.youtube.com/watch?v=KD3ZRseQz0U

http://www.youtube.com/watch?v=GDQH_KsprU8

*   *   *

אזכרה בשבוע פורימי צבעוני ומלא חגיגות שכזה, הפך אותו מעיף רגשית מקצה לקצה.

תודה לכל המחבקים והתומכים, כל אחד בדרכו.

למשפחה האוהבת, לחברים המחזקים, וכמובן לחברות המדהימות שלי שמפנקות אותי בתשומת לב, שלא עוזבות אותי לרגע, בטח לא בימים מסובכים...

תודה לאלה שהיו שם מהרגע הראשון ולאלה שהצטרפו למסע חיינו במהלך הדרך הארוכה והקשה הזו.

מאחלת לכם באהבה חג עליז, ססגוני וטעים :)

הם תמיד היו שם. סביבי.

הייתי מוקפת בהם. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי אליהם בטירוף.

הם גרמו לי להתרגש, לדמוע, להתאהב, להתגעגע.

בבית או בכל מקום אחר, בילויים יומיים, ליליים, עד השעות הקטנות של הלילה, ועד שנסגרו לי העיניים.

הם הותירו בי זיכרונות, הרחיבו את אופקיי, הציגו בפני פרשנויות שונות, פרסו בפני את נבכי נפשם, גרמו  לי להבין.

ובכל מפגש שכזה, כל אחד מהם, הפך גם להיות גם קצת שלי.

הם חלק בלתי נפרד ממני, כולם.

והם מלווים אותי היום יותר מתמיד, בחיי הפרטיים, בחיי המקצועיים, בחיי בכלל. 

הספרים לא שינו את חיי בנקודה זו או אחרת בלבד, הספרים עיצבו אותם.

וכל אחד ואחד מאלה איתם ביליתי שעה או ימים שלימים, הם אני.

לשנים כרוניקה משל עצמן.

גם לאובדן.

ילד נולד, זוחל, מחייך. מתהלך, מדבר, לומד.

ילד גדל וצומח, עולה לתורה, עולה על מדים, עולה על מטוס, רואה עולם.

ילד חוזר הביתה, מתחיל לבנות עתיד.

הכל פתוח, הזדמנויות אינספור ממתינות לו, שמחות רבות לפניו.

ולילה אחד, בטרם טעם הצלחות, בטרם צרבו כישלונות, בטרם חווה עוד אהבה, בטרם רווה נחת מילדיו שטרם נולדו, לילה אחד הוא עוזב. 

עוזב בטרם עת.

ורסיסי חייו מתנפצים בפניהם של אוהביו, נטמעים בנפשם, בגופם, במבטם.

הכאב מעצב את דרכם.

ובשארית כוחם ימשיכו. את חייהם. את חייו.

ולכתוב לו עוד כמה מילים, זה מה שנשאר.

אז עוד כמה מילים לך, ועליך, ועלינו.

 19 פברואר, 2001

ועכשיו כשהלכת יבואו ימים לא קלים.

דמעות ישפכו כמים, הלב יקרע לגזרים,

מחנק ישתלט על הכול .

ועכשיו כשהלכת שאלות יִוַותְרו ללא מענה,

המצפון יאמר בעוז את דברו,

חבטות יכו הכרה.

ועכשיו כשהלכת געגועים יִכַּתבו ויכאיבו,

לפעמים יעלו גם חיוך,

החְמַצָה תעטוף את הכול.

ועכשיו כשהלכת הדרך תֹאבד במהירות,

תְאַבֶּד בהירות.

האופל ינחית את זרועו,

וחושך על פני תהום.

ועכשיו כשהלכת לפעמים יצוץ שוב האור,

ויזין את עצמו וְיִלְמַד להיות,

ויפיח כוחות ורצון.

ועכשיו כשהלכת יבואו חיים חדשים,

יְמַלאו, יִגְדשו ויוכיחו,

יביאו מנחת ביכורים של תקווה. 

ועכשיו כשהלכת יסופרו סיפורים לרוב,

הצלילים ילוו וימתיקו,

זיכרונות יְשַמְרו חיים שְנַדָמוּ.

ואש הנשמה הבוערת תמיד,  תשתדל לנצח.

לכל המפנקים, האוהבים והמברכים, תודה על יומולדת משובח!!! הנאה צרופה ואושר גדול.

מיציתי כל דקה, הייתי בחברה הכי טובה שיש, אכלתי ושתיתי הכי טעים שיש, נעטפתי באהבה הכי שווה שיש, ביליתי כמו שצריך - בדיוק כמו שאני אוהבת ובול איך שרציתי, קיבלתי צומי בערימות, וקינחתי בחיבוק חלומי עם שלום (מה איזה שלום?)... אוי החיים האלה, לפנק לפנק לפנק...

תודה למשפחה הממממדהיממממה שלי, לחברים המקסימים שלי, ולזמר אחד גדול.

נשיקות לכולם

love you all

הקנקן:

• שביעות רצון נינוחה, למרות על אף וכולל כל רישומי הגיל. קמטים? צלוליטיס? מי יבחין בהם כשיסתנוור מכל היופי המהמם הזה?

רגישויות מיוחדות :

• אקלים שיורד מתחת לעשרים וארבע מעלות. או עובר את העשרים וחמש.
• אנשים רעים / טיפשים / דייקנים מדי (כל מי שמגיע בדיוק בזמן הוא דייקן מדי).
• וגם כאלה שפרגון עולה להם בבריאות.

העדפות:

• שקט. אז תעשו טובה, תפסיקו לצעוק.
• מוסיקה בבקשה. (להם דווקא מותר לצעוק. אבל רק להם. ולי.)
• הרבה מדי קפה. ושיהיה חזק. תודה.

בחירות:

• שנ'צ של ששי. על פי המלצת המומחים (אני), רצוי שיתקיימו מספר תנאים, דוגמת כמות (שלוש שעות ומעלה), סוג השכמה (יקיצה טבעית ברמת תודעה של המפוזר מכפר אז'ר ), שולחן ערוך ואוכל מוכן שהפעם לא אני בישלתי (בשביל מה התחתנתי?...)
• ועידת הפוקר השבועית. פריט זה נכון שיכנס גם לרשימת החטאים עקב ריבוי הקלוריות באותה מידה שיצטרף לרשימת החסדים, לאור שחרור ערימות אנדורפינים כשהצחוק מגיע לשלב הדמעות וחוסר השליטה.
• השעות הקטנות של הלילה.

געגועים:

• לא חסר.

ריגושים:

• שיר שפותח ברזים.
• 'לילה טוב אמא'. 'אני אוהבת אותך אמא'. 'אמא את האמא הכי טובה בעולם אמא'.

תסכולים:

• 'למה כל הזמן אמא???'
• לחם עם חמאה זה לא בריא.
• הסיכוי לזכות בפיס לא מעודד.
• כביסה היא מפלצת בעלת אלף ראשים.
• מתי כבר יפסיק לכאוב לי הגב? תיקון - מתי אני אתחיל כבר לעשות ספורט? תיקון - מתי אני אפסיק לשאול שאלות מטופשות?

מצדיק יציאה מהבית:

• זאפה. בשולחן הקבוע. ושינגנו לי משהו. וגם ישירו.
• פוקר. (ר' סע' בחירות).
• כל שאר הדברים שצריך יש לי פה.

מרדפים:

• אבל רק הבוקר ניקיתי ת'בית!!!
• היצע כתוב רחב היקף. כזה רחב, שבחיים לא יהיה לי מספיק זמן לקרוא הכול. או לפחות את כל מה ששווה.

הפתעות:

• לא אוהבת. אז אל.
• מפתיע, אבל אפשר גם ליהנות וגם לקבל על זה כסף. (ועדיין, עד חצי משרה זה מספיק ודי).

חטאים:

• שימוש יתר במרכיבי ראש פירמידת המזון.
• הפסקת קפה. עם סיגריה. ותשחץ. טוב אפשר גם סודוקו.

חסדים:

• הרבה - שעות בית.
• מספיק - חברות טובות באמת.
• חמישה - יורשי עצר. אצל חלקם - בשל תופעות שונות ומשונות - לעיתים לא ממש ברורה זהות אבותיהם הקדמונים (או שזה קשור רק לגיל ההתבגרות?), אבל בסך הכול הצליח לי. יש תלונות.
• שלוש - שנים טראנס אטלנטיות,  כולל אחת עם הילדים. מלוא הטנא חוויות. ראינו, נפעמנו, טעמנו, הרחנו, הכרנו, עבדנו קשה, ואיזה כיף היה השופינג...
• שניים. שיהיו בריאים. אחד אבא, אחת אמא, ורף הורות גבוה מדי. איך אני אצליח להיות כזאת אי פעם???
• אחד. אחראי. איך הוא מחזיק מעמד כל השנים?
• אהבה. אבל את זה כבר אמרתי.

ושיהיה לי יומולדת שמח.

אחרי דפדוף במוסף 'זמנים מודרניים' וזעזוע המח שחטפתי בעקבות ההכרות שערכה לי אחת הכתבות, עם עולם חגיגות ימי הולדת לגיל שנה (שנה!) הנערכות בקנה מידה 'חתונתי' - ותאמינו לי, הספיקו לי רק הכותרות, לא התאמצתי יותר מדי -  אחרי כל זה, נקרתה בדרכי כתבה אחרת. לגמרי אחרת.

לנוכח הבשורה הקשה העולה מדפי העיתון העוסק בחגיגות לעוללים - כולם בוכים שאין, ואת מה שיש (למשל - שלושים אלף שקלים), בוחרים להוציא על יומולדת לגיל שנה - הכתבה האחרת, שכותרתה ('אל תשכח מי אוהב אותך') אומרת הכל, איזנה אותי משהו. הזכירה לי שעדיין יש איזה קול שפוי בעולם. שאני לא הנורמלית היחידה שחושבת שקרנבל ברזילאי בגן אירועים לכבוד הפעוט המלכותי, זה שגוי, קלוקל, ראוותני, חסר כל ערך חיובי ממשי, בקיצור, אנטי חינוכי בעליל.

ואני דווקא בעד חגיגות.

כשמלאו לנסיכה מספר אחת שנה, הוזמנה כל המשפחה הקרובה לביתנו הקט, ועל השולחן הוגשו מטעמים תוצרת בית, והיו ברכות שנכתבו מעומק הלב (מילים השמורות אתנו עד היום, ולתמיד) ועוגה ומתנות, ושירי יומולדת, ושמחה גדולה בלב, סיבה טובה לכינוס משפחתי חגיגי ולכמה תמונות למזכרת.

וגם ארבעת אחיה שבאו אחריה קיבלו וימשיכו לקבל תשומת לב ראויה ומשמחת.

חיינו ראויים לשמחות זה ברור.

מכאן ועד הפקות ענק? יצירת כאלה סטנדרטים וגירויים מטורפים מגיל כל כך צעיר, לא ישאירו להם יותר מדי אופציות מגוונות בעתיד. הרי מפעם לפעם התקן ישודרג, זה ברור, ובגיל שתיים עשרה - אחרי שבגיל שמונה כבר עשו באנג'י ובגיל עשר הטיסו כדור פורח עם עוד ארבעים חברים - סקס סמים ווידאו טייפ בהחלט יכולים להפוך לאופציה לגיטימית.

כדאי לקרוא, להחזיר את הרגליים אל הקרקע, להיזכר במה שבאמת חשוב.

ולפני כן, נגיד עכשיו, ממש ברגע זה  - לנסות להיזכר רגע, באיזה אושר מהילדות.

מה עלה לכם ראשון לראש? אני ראיתי הופעה שעשינו, כל הבנות בשכונה, מול כל ההורים, אצלנו בבית, בסלון שאולתר לבימת הופעות, עליה הצגנו את כל הרפרטואר האירוויזיוני בג'יבריש. ג'יבריש באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, תלוי בשיר  ('טי וורה, טי ווה, לה קונטרה' - לא המילים אחת לאחת?).

לא הלכנו לאולפן הקלטות, לא היה לנו מאיפה להוריד את המילים המדויקות, בטוח זייפנו, ובגדי ההופעה נשלפו סביר להניח - מהארון של אמא או מארגז התחפושות.

אף זכורה לי תקרית מהאירוע. לאחת מהכוכבות הנולדות (אחותי?) שהלכה יחפה נכנסה סיכה לרגל! דרמה, תודו.

לדעתי הייתי מהקטנות שבעיקר הסתובבו לזמרות המקצועיות בין הרגליים ויכול להיות שאף לא הורשיתי להשתתף בכל הביצועים אבל זו הייתה שבת 'טו ריממבר'.

אחר כך נזכרתי בעוגת הרולדה של אמא שלי (רולדות היו להיט). בנסיעות השבועיות לים המלח עם הסירים של ארוחת הצהריים ביום ששי מיד אחרי בית ספר. באימא שלי מאפרת אותי לפורים. בשלג עם אחי הקטן. כאלה.

אין לי ממש זיכרונות גרנדיוזיים, אבל כן זוכרת את אבא שלי שר לנו 'שני אורות בליל' תוך כדי נהיגה ברכב בלתי ממוזג של שנות השבעים, כשאימא ושתי בנות מצטרפות אליו (לשירה, לא לנהיגה).

הזיכרון הזה ממלא אותי חם וערגה שאי אפשר לייצר אחרת.

וכאלה אני רוצה שיהיו לילדים שלי.

וכשבבית משתולל ההומור וכל השכנים שומעים את כולם מתגלגלים מצחוק (כן כן, לא רק צועקים פה), כשכולנו מתפעלים ממרגליות פיהם, כשעוקבים ביחד אחרי העלים החדשים שהנביט האבוקדו עם הגפרורים שעל השיש, כשאנחנו מספרים סיפורים על הילדות שלנו והם מרותקים, כשאני כותבת משהו אוהב על שקית הסנדוויץ' של בית ספר, כשאנחנו משתפים כמה פתטיים יצאנו בהזדמנות זו אחרת, כשאנחנו שומעים מוסיקה ביחד, כשאני מכינה איתם עוגה, כשאני מחבקת ומנשקת עד שלא נשאר להם אוויר ומגלה להם באוזן בסודי סודות כמה הם מיוחדים ומדהימים. הכי מכולם.

ברגעים שכאלה, כשאני רואה להם את הברק של העיניים, אני עוצרת רגע ומדמיינת איך בזה הרגע נוצר במוחם זיכרון נוסף 'של בית', ומתפללת שברבות הימים, מראה, ריח, צליל או כל דבר אחר, יעלו בהם את הרגעים האלה, ימרחו להם איזה חיוך נעים על הפנים, וימלאו אותם בגעגוע.

עכשיו אתם רשאים לעבור לכתבה ואל תשכחו מי אוהב אתכם.

עשור שלם, שלושת אלפים שש מאות וחמישים ימים של ותק בחיים שבלעדיך, ועם זאת, מאד איתך.

זה מוזר אבל היעדרותך כל כך נוכחת, נוכחותך כל כך מכַוונת.

השלם לעולם יהיה חסר, הַיֵש לעולם יזכיר את שאיבדנו.

הגעגועים הם משהוא שאי אפשר להסביר, קיומם מוחלט באופן שאינו ניתן לערעור, ומהשנייה הראשונה הפכו לחלק אינטגראלי משגרת החיים. הם כאן ועכשיו גם אם אני לא נוגעת בהם רגע רגע, הם חלק בלתי נפרד ממני.

ולא רק הם. ביום שעזבת נפרמו כל חלקיי ונרקמו מחדש.

אז, כשאמא הבטיחה לי - 'את עוד תרקדי בשמחות של הילדים שלך', הייתי בטוחה שהיא מדמיינת. כרגיל, היא צדקה...

שני שירים השארת לי בצוואתך, האחד מדבר על הישרדות, השני על הרוח הנושבת בגבי, בדמי, בנשמתי. כמה סימלי.

היום שוב התכנסנו לשעה של דמעות, ונאמרו המילים, והתפילות, והכאב.

ובאו כל אוהביך והקדישו לך עוד קצת זמן של זכרון, ולנו חיבוק גדול, וליבנו רחב.

וחמשת הנסיכים, האחיין ויחידת האחייניות שלך, עמדו בגבורה ביום הקשה והנורא הזה, וכיבדו את המעמד והפגינו הבנה - כל אחד בדרכו הוא, באופן מעורר הערצה.

נסיכה מספר שלוש אף הקפידה לסדר לך את הפרחים ולהניח בחזרה כל עלה כותרת שנשמט לאדמה. אחר כך קישטה את שימך באבנים קטנות.

עשר שנים זה מספיק זמן בשביל לקבל פרספקטיבה, ועדיין לא מספיק זמן בשביל להבין.

מה שבטוח, שזה לגמרי הזמן לעצור רגע ולהגיד לך תודה.

נפלתי, התפתלתי, התחשלתי, התרוממתי, התאזנתי.

תודה על הליווי הצמוד, בלעדיך כל אלה היו בלתי אפשריים.

אני יודעת שאתה פה, אִיתִי, בטוחה שבדרך כלל אתה די גאה בי, אִיתִי כשאני שמחה, כשאני עצובה, כשאני מבולבלת, כשאני מצליחה, תמיד אִיתָי - תמיד אִיתִי.

ידענו אש ידענו רעם

ואהבה בת עשרים...

הכרנו עוד בימי התום, דרך חצרות בתים משותפות, כיתות מקבילות, אופניים ו'צופים'.

יחד עברנו מחאקי לחולצה הכחולה,

יחד חגגנו את אש הנעורים,

יחד צלחנו את הימים במדים,

יחד עיצבנו ובנינו את עתידנו במסלולים מקבילים ומשתלבים באיזון לא רע בכלל.

יחד עברנו ארצות וימים, טעמנו חיים אחרים.

בדרך הוספנו דעת, אהבה, וגם כמה (נגיד, חמישה) ילדים.

ושוב ארצות, וימים, וימים אחרים.

והגענו עד הלום, עדיין חברים טובים, זה יפה אני חושבת.

ורק שתדע לך שרוב הזמן אני באמת מאד מרוצה ממך (בשארית הנותרת - לעיתים רחוקות אמנם - אתה יכול להיות קצת פחות מעצבן...:)

בסך הכל הכולל, בחרתי מצויין, ממש הצליח לי.

כל-כך הרבה שירים כאילו נכתבו עלינו. ולמענינו.

אם עד עכשיו היה ככה,

בטח יש למה לצפות...

תודה לך אחראי יקר שלי על עשרים ושש שנות חברות, מתוכן ח"י שנים (בדיוק היום) מאז נתנו לנו חותמת ברבנות.

תודה לך על שאתה עדיין מצחיק אותי.

שסלחת איפה שהיה צריך.

שאתה מתאמץ למעני.

שאתה מקשיב למילים.

שאתה כזה, כי כזה אני אוהבת.

מאד אוהבת.

חיבוקים ונשיקות (אפילו שאני מצוננת, ומעקצץ לי בגרון וצפוי לך שבוע קיטורים אותו - לטובתך - תקבל באהבה).

את העוגה קישטנו יחד והתעקשת בפטריוטיות ועל אף האמריקה, לכתוב עליה בעברית בלבד. 

אחר כך פתחת את המקרר עוד כמה פעמים רק כדי לראות אותה ממתינה לך במלוא הדרה למחר, ובכל פעם חייכת מחדש.

הלכת לישון בחגיגיות, ביקשת להעיר אותך מוקדם בבוקר ולפני שנכנסת למיטה יצאת רק לרגע מהחדר למשפט סיכום: "הנה אמא אני נושמת עמוק ומורידה קצת את האנרגיות..."

וידאנו שנרדמת והתכנסנו לתרגול ריאות. אחרי שלושה בלונים כבר כאבה לי הלסת וסידרתי לי תפקיד נח יותר - חלוקת ציוד ומתן הוראות - כשאבא שלך, אחותך ואחיך לוקחים הרבה אויר ומנפחים לכבודך באהבה זר צבעוני.

את כל כך מתרגשת ועוזרת לי להיכנס לאווירה למרות שאני עדיין לא באיפוס מלא.

כשהתחבקנו ומעכתי לך את הטוסיק אמרתי לך שאיזה כיף לי שכבר שבע שנים את בחיים שלי.

והתכוונתי לכל מילה.

כי איך אפשר שלא ליהנות והתפעל מהיכולת שלך להביע רגשות, לתת אהבה. להתחשב, לפרגן. לוותר, לסלוח, ואם טעית גם להתנצל מעומק הלב במהירות שיא. להוות דוגמא, ללמוד מהניסיון, לשאול שאלות. לקבל כל דבר כל - כך במהירות ובלבד שיהיה לו הסבר הגיוני.

את באמת ילדה מדהימה, הנשמה הטהורה שלך - באמת טהורה - מפעימה אותי בכל פעם מחדש. בכוחות שאת מגלה כשאת מגשרת ומפשרת בִּגְדוּלָה, בינך לבין אחיותייך הקטנות, בהגנה שלך עליהן. באופן ההסתגלות שלך למצבים חדשים ולא תמיד פשוטים. באמת החיוכים שלך, בעומק הכאב שבדמעות שלך.

את כל-כך נזהרת שלא לפגוע, וכל-כך נעלבת אם פוגעים בך. את יודעת להתנחם מצוין בחיבוק עם נשיקה פלוס כל המילים המלטפות המלוות אותן. חַכמה.

את יודעת גם לאבד קצת את הצפון ולפעמים אפילו לעצבן, אבל את משמחת, הרבה יותר.

בזכותך התרחבה לנו המשפחה איתך וגם אחרייך. היית כזאת תינוקת מדהימה (לא סתם אומרים שהשלישי הוא משו בסט), שלא האמנו על עצמינו אבל עשית לנו חשק לעוד. ובאו עוד. שתיים.

היית רק בת שנתיים כשקיבלת אימא כבולה למיטה למשך ארבעה חודשים, וגילית תבונה ורגישות שערבבו לי את הלב. עברת באופן הכי טבעי לטיפולה של סבתא שלך היקרה, שם מצאת לך מענה כמעט לכל צרכייך, וכשקלטה אותך סבתא בחושי הלביאה בהם היא כל - כך מצטיינת, שאת זקוקה לשעות אמא, הייתה שולחת אותך אלי למיטה עם פאזל או לוטו, אבל הכי אהבת לשחק 'מי זוכר...'

את מדברת על הדוד שלך שמעולם לא הכרת, כמו היה חלק בלתי נפרד מחייך (ואין לך מושג כמה את צודקת, את פשוט כנראה יודעת). לפני שבועיים כשאנחנו בקצה השני של העולם, באמצע טיול במדבר אמריקאי שהפך לרגע לביתנו החדש, ניצלת רגע של שקט בנסיעה ומשום מקום שאלת: "אמא, גלעד כבר חזר הביתה?". השאלה שלך הייתה לי הכי טבעית והכי מפתיעה בו זמנית. עניתי לך בעצב שעדיין לא ואת המשכת: "אימא זה לא יכול להיות, כמה שנים הוא כבר שם?", "חמש ממי, חמש" עניתי ושרקתי אויר שנלחץ לי בחזה. "אמא, תמיד כשאני חושבת על גלעד אני חושבת על איתי".

יש לך מקום בלב ליקום שלם.

את באמת אחת ויחידה.

את יפהפייה אמיתית ושמי שרוצה יגיד שאני משוחדת, שטויות, כל עיוור היה מבחין בקסם שלך.

ביקשת להזמין ליומולדת את כל הכיתה, "לא רק את החברים שמדברים עברית", כי כולם חברים שלך. את בקושי דקה וחצי בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, ביבשת חדשה וכבר כולם חברים שלך. זה אומר שיש לך בכיתה ילדים מאד חכמים שיודעים לזהות משהוא טוב.

נסיכה מספר שלוש שלי, מתוקה מהממת שלי, אני מאחלת לך שתמיד, אבל תמיד, ישמח לך הלב.

אוהבת אותך ממש ממש,

אמא.