Twenty Four Seven

רגע לפני שמתיישנת לנו השנה, קחו רגע ותנו לה כבוד.

כבוד למי שהייתם, לאהבה שקיבלתם ולזו שהענקתם,

לחוויות שהעשירו אתכם, לאכזבות שחיזקו אתכם,

להצלחות שליוו אתכם, לכישלונות שלימדו אתכם,

לגילויים שהסעירו אתכם, לרעיונות שפעפעו בכם,

לחלומות שהגשמתם ולאלה עליהם אתם שומרים לשנה הבאה...

תנו כבוד, קחו נשימה עמוקה והתחילו את השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, בצעד אחד ברגל ימין. צעד אחד קטן, בדרך למסע גדול ומרתק של שנה שלמה וחדשה הממתינה לנו ממש מעבר לחצות.

שתהא זו שנה ברוכה, מוצלחת ושופעת.

תודה שהצטרפתם אלי, תודה שאתם מלווים אותי, מאחלת לכם את כל הטוב שרק אפשר,

ותעשו טובה, אל תפסיקו לקרוא, לקרוא, לקרוא!

שלכם באהבה גדולה

Ok5

מה יש בו בזמן שתופס אותנו כל כך חזק?

אנו מציינים כל דבר, סופרים דקות ימים חודשים ושנים, מתקדמים ממועד אחד למשנהו בציפייה או בחשש. ממלאים יומנים, מתכננים תכניות וחלקינו גם מחפשים רמזים סימנים תווים ואותות.

לְמה? לכל שאינו נודע.

ואפילו כולנו כבר מאד חכמים, כולנו מאד מאד מתקדמים, עדיין אינינו יודעים את כל התורה כולה.

אנו צועדים בגאון אל הקידמה, מפותחי טכנולוגיות ועתירי ניסיון, ועדיין רב הנסתר על הגלוי.

מתסכל? לא בטוח. חוסר ודאות מעורר סקרנות, סקרנות מעוררת חיפוש. חיפוש מעורר תהיות ואלה לא פעם באות על סיפוקן בדמות התשובות אותן אנו מוצאים בדרכינו.

אז במקום להיכנע לתחזיות אפוקליפטיות שיסודן לעיתים טעון בפרשנות לוקה בחסר, אפשר לבחור להסתכל על זה קצת אחרת.

מחר יום חדש. בדיוק  כמו שהיה יום ששי שעבר. ואם נחדד, גם היום היה בדיוק יום שכזה. חדש.

יום חדש צופן בחובו אפשרויות אינספור, לטוב ולפחות טוב, ולמרות שיש לי סימפטיה רבה מאד לזמנים ומועדים (לששון בעיקר...), בשורות טובות או חלילה גזירות רעות, יכולות ליפול עלינו גם בלי שום קשר ברור ללוח השנה. סתם (?) ככה.

המטרונום הפרטי של כל אחד מאתנו הוא שיקבע אם נלך לישון מבוהלים או רגועים לקראת העתיד המתרחש לבוא.

מבחינתי מחר יום ששי. ששי עם תאריך ממש חינני. ובמקרה שסימנים חיפשתי, מצאתי בו זוגיות, דואליות, התחלה והצלחה.

ככה שאם כבר, אני מאד נרגשת לקראת מחר, כמו שעלי להתרגש לקראת כל יום חדש.

ותודה לחכמי המאיה, שגרמו לי לעצור, לחשוב, להעריך, להוקיר, למצות.

(רבע ל - 21.12.2012)

נסיכיי היקרים, ילדים אהובים ביותר שלי.

כמה דברים לפני שמתחילים ברגל ימין (נו מה לעשות, שוב אתם צריכים להקשיב לאמא, אבל זה חלק מהחבילה...):

למתחילה את שנת התיכון האחרונה (שימי לב - לא במקרה לא השתמשתי ב-'שנת הלימודים האחרונה' כי ללמוד זה אף פעם לא נגמר, וטוב שכך...) - כל כך הרבה עומד על הפרק בשנה אחת, ואין לי ספק שאת כל הפרקים תעברי כמו גדולה. לימודים, חברות/ים, פולין, בגרויות, צווי גיוס ועוד ועוד, קטן עלייך, את מעלותייך ואיכויותייך כבר הבהרת וכך ברור לי שגם תמשיכי. את מוכנה ואני מאמינה בך!

לפותח את שנת הלימודים התשיעית - תשיעית אתה קולט?  - שתפריח את הקסם המיוחד שלך על מוריך ועל חבריך, שתגשים את עצמך, שתנצל עד תום את חוכמתך הרבה ותתמלא גאווה (ועל הדרך גם אנחנו - אין מה לעשות נגד פועל יוצא... :), שתצליח! כן כן אני יודעת שהיית מעדיף עוד איזה חודשיים חופש (מודה, גם אני לא הייתי מתנגדת), ובכל זאת - שיהיו לך רק חוויות טובות שתמיד יעלו חיוך על פניך, ובחיא'ת, החדר....

לך - 'מחר כיתה ד' ' - שתהייה לך שנה מצוינת ומחויכת ושנונה ואוהבת ורגישה ומעניינת בדיוק כמוך. המשיכי להפיל את המורים והכיתה מצחוק ותוך כדי גם ללמוד ולהצליח, מיומנות כזאת היא מתנה מאלוהים, בדיוק כמוך! שנה טובה ומשובחת לך ממי, את באמת (כמו שסבתא אומרת) ילדה מכוכב אחר...

ולסיום לכן העולות לכיתה א' (זה שאני כותבת את זה זה עדיין לא אומר שאני מבינה שזה באמת קורה...) - נראה לי שרק בשעתיים האחרונות, עם מבול הטלפונים המאחלים (ממש כמו ביומולדת או בערב חג, כי זה גם סוג של) הבנתן שמשו באמת גדול קורה פה. מאחלת לכן שתגלו את הקסם שבאותיות, ואת השעשוע שבמספרים, ואת היופי שבלמידה, ובעיקר שבכל יום תגלו עוד קצת את עצמכן - או אז תבינו את מה שאני הבנתי כבר מזמן, שכל העושר והיופי הפנימי והחיצוני של כל אחת מכן, הוא קלף מנצח! אתן 'היום הראשון של כיתה א' ' האחרון שלי (לפחות עד שיבוא הדור הבא, אין צורך למהר זה בסדר) ואני - תאמינו לי - נרגשת לא פחות. אוהבת ומחבקת ומנשקת אתכן עד מאד.

חמש התרגשויות, לכל אחת מקום של כבוד, וביחד התרגשות אחת גדולה.

מאחלת לכם מהעומקים של הלב שלי שמלא בכם עד אפס מקום, שנת לימודים מדהימה, ותרשו לי שוב לצטט את סבתא - שנה של אור שלווה ואהבה.

שלכם מאז ותוך כדי ולתמיד,

אמא.

אולי כבר אפשר להתחיל לנשום.

אחרי שבועיים מלאי חדרניות, ארוחות בוקר עתירות קלוריות, ארוחות בדרכים ובישולים מאולתרים, כביסה עם מטבעות ומזוודות - מזוודות - מזוודות, יצאנו מהקובייה ההונגרית ועברנו סוף סוף למשכננו החדש.

תמו להם שבועיים של מרוץ מטורף של סידורים, הרשמות, הכרות, כבישים חדשים,  ושופינג - שופינג - שופינג (איזה אטרף), כשכל אלה ועוד מהולים בג'ט לג מתיש וסיכום מתסכל של שעות שינה.

אפילו הספקנו לקנות עוד רכב וככה ירדו ממני כמה הסעות.

אחחחחחח, כמה נעים, התרווח החלל, התיקים התרוקנו, המיטות התכנסו במצעים חדשים, המקרר מילא קיבולת, ומסתגלים לכיוונים וריחות של בית חדש.

נכון שטרם תמו הימים העמוסים ועוד יש מליון דברים לעשות, נכון שהגדולים עוד לא התחילו בית ספר והקטנות עדיין מסתגלות, נכון שעכשיו וויקאנד ארוך ויומיים לאחר שישובו למסגרות מצפה לנו עוד אחד ארוך מאד, אבל מה זה לעומת החודש האחרון?...

כמה סימבולי שדקה לפני שמסתיימת לה שנה, היינו עסוקים כמו עכברים מורעלים בהכנת הקרקע לפתיחת השנה החדשה.

כמה טוב שלמרות שהיה בכלל לא פשוט, לא ויתרנו.

שיהיה חג מאד שמח ושנה מאד מצוינת.

לילה טוב.

כבר אני מבינה איך יראה יום המחר שלי, בעצם, יום ההיום שלי.

אחר הצהריים ייפול לי הראש וימחק לי הדיסק וכולם פה יהיו בשיא הערנות, מה שלא ממש ישאיר לי מקום לנחיתה.

גם ככה אני חיית לילה אבל עכשיו הכל הפוך לגמרי, עכשיו אני מתעוררת בשעות בהן אני בדרך כלל הולכת לישון.

מושג הזמן אבד לי איפה שהוא בין ניו-יורק לאריזונה וכל הזמן אני שואלת את כולם מה השעה ומנסה ללא הצלחה למקם את עצמי על המחוגים.

ששת השעונים הביולוגים האחרים מתחילים להתכייל ורק אני ערה כבר שעות.

אתמול הצטרפה אלי לחגיגה נסיכה מספר חמש והעברנו לילה מלא פעילות, והיום האחראי אירח לי חברה לכמה שעות אבל הנה גם הוא כבר פרש והצליח לצלול.

עם זאת, אין מקום לתלונות. המסע בן שלושים השעות בקירוב עבר בהצלחה.

חוץ מעיכוב של שעה בנתב"ג ומשני פלאפונים שתרמנו לדיילות אל-על או לבודקים הביטחוניים ב- JFK, הכל עבר מעבר למצופה. כל המזוודות - שבע עשרה במספר (וזה אחרי שהצטמצמתי בטירוף) - הגיעו איתנו ליעד הסופי, הילדים התנהגו למופת לכל אורך הדרך ואף קיבלו על כך מחמאות מממריאים שכנים, המטוסים לא רעדו לי כל-כך בדרך, מחלקת ההגירה אמנם עשתה פרצוף קשוח (אלופי הפוזות אלה) אבל הכניסה אותנו בשעריה, הגענו לקונקשן בזמן למרות העיכוב בנתב"ג, והכי חשוב, נחתנו בשלום באריזונה, ארץ הקקטוסים.

את הדרך משדה התעופה למלון (עד שיתפנה משכננו החדש אנחנו בנופש מקדים), עשינו בשיירה - הנסיכים ואני בלימוזינה לבנה מבהיקה וארררררררררוכה (הילדים הרגישו בסרט, השקנו כוסות מים צוננים בסטייל, השתרענו על המושבים המפנקים והצטלמנו מבסוטים מהחיים), והאחראי ליווה את משמר הכבוד מאחורינו, כי עם כל הכבודה, בקושי בשבילו היה מקום ברכב.

הנוף פה קסום. אמריקה מסתבר, יודעת גם להפוך קילומטרים של חולות לנווה מדבר פורח ומרהיב ביופיו.

שלא כמו בפורטלנד קפואת מזג האוויר והתושבים, ארבעים וחמש מעלות בצל כנראה עושות את שלהן  - פניקס מזמנת חיוכים ואדיבות מכל עבר וחם אנושי זה תמיד נעים.

יש פה משהוא מרגיע, מין שלווה מרחבית אינסופית.

כבר הספקנו לתור את הסביבה, לסייר בשכונה החדשה העתידית שלנו, לבלוש ולהציץ על הבית החדש מבחוץ, לבקר בגן ובכיתה ב', ואף לשוב עמוסי שקיות ממסע בכורה בבסט ביי, בטארגט ובדומיהם.

את אחר הצהריים בילינו בבריכה וכמובן שכולם טענו שהמים רותחים מרוב שחם ורק לי היה קר...

זהו פחות או יותר דו"ח מצב נכון לרגעים אלה. ניתן לסכם ולומר ששוב צלחנו את החודש המתיש של לפני, את הלחץ של כולם ואת רגעי 'על הקצה' המתבקשים, את הדרך הטראנס אטלנטית הבלתי נגמרת, אפילו אלה שנהיו לי חולים לפני הטיסה מבריאים ומתחזקים טפו טפו טפו, וגם אם איפה שהוא במהלך האריזות שאלתי את עצמי ברגע של שביזות בשביל מה הייתי צריכה את כל זה שוב, ברור לי לגמרי שהייתי צריכה, וללא ספק יש למה לצפות.

והנה בתיאום מושלם עם דברי הסיום החגיגיים מסתמנים ניצני השכמה סביבי, כמה נחמד שאני ערנית מוכנה ומזומנה.

שבת שלום.

נשבעת לכם יש פה אווירת סוף קורס.

כולם פה שוברים דיסטנס, שוברים שמירות, פולשים למטבח מעבר לשעות קבלת הקהל, והחפ"שים (נו מי, האחראי ואנוכי) - משיכים לתזז בין עבודת רס"ר זו לאחרת, מוקפצים מעמדה לעמדה, ובדרך מטאטאים ללא הרף את שבילי בסיס האם, לקראת מסדר המפקד (עוד ארבעה ימים יא רבאק).

אולי בסוף כשנקרוס סופית (פריבילגיה בלתי מציאותית בעליל), אולי אז גם נקבל כנפי צניחה.

הקטנות - כשהן לא ישנות אצל סבתא / הדודים בירושלים - נודדות בין מיטות הבית, עורכות תורנויות בינן לבין עצמן מי מעבירה את הלילה בחדרו של האח הגדול. נסיך מספר שתיים כיאה למעמדו האטרקטיבי, מנהל את לוחות הזמנים שלהן ביד רמה ואוהבת, ומדי פעם מבריז להן כשהוא בעצמו מתנייד לאיזו מיטה בבית אחר, כי צריך להספיק הכל לפני שנוסעים.

נסיכה מספר אחת עובדת לפרנסתה מבוקר עד ערב (אפשר לבנות על פריחה כלכלית של הדוד סם החל מהשבוע הבא), כאילו אין מטוס שימריא גם אם כל המזוודות שלה לא ממש יהיו מוכנות בשעת הש', ומה כבר יקרה אם היא תשאיר אחריה חדר שאין בו מילימטר פנוי של ריצפה, חוץ מזה שאמא שלה תצא לגמרי מדעתה וזהו. בשעות בהן אינה מצוייה תחת ידו הרמה של מעסיק בני נוער קמצן ואכזרי, היא עורכת מרתון פרידות חגיגי, מחוללת בפסטיבלים ובפרמיירות, מנהלת רומן סוער עם הפייסבוק, ובעיקר לא מבינה למה ואיך אני לא מרשה לנסוע מחר לים, הרי עוד יש ים של זמן.

ובתוך כל אלה אני מצליחה לארוז, לסדר שוב ושוב את כל פינות המערומים הפזורות ברחבי הבית, לבשל-לאפות ולחסל את מצבורי האוכל (כבר שבועיים קונים רק לחם-חלב-עיתון, והמאגר עדיין מוכיח את עצמו), לתרגם מסמכים ותעודות, למיין תרופות, לקבוע תורים, לשרוף שעות בטלפונים עם כל נותני השירות כדי להקפיא ולהפשיר, להירשם, לבטל, לעדכן, וגם מספיקה לבחור ולהחליט בין האופציות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות...

עושה איקסים ברשימות ומוסיפה להן עוד ועוד ועוד סעיפים. פווווף.

ותוך כדי קראתי גם כמה ספרים, והספקתי להיפרד מחברים, ומהקבוצה היקרה שלי, וערב פוקר חגיגי (הבטיחו לי עד הזריחה - כמעט הצליח), והנה אפילו מצאתי שעה סבירה ביותר לכתוב, וזה בזכותו של נסיך מספר שתיים, שהסתכל בי מרגיעה את נסיכה מספר חמש הלנה הלילה בחדרו, ואמר לי דקה לפני שנרדם, "יו אר דה בסט מאמ אֵוֶוֶר", וישר קיבלתי זריקת אנרגיה לעוד כמה שעות.

אוגוסט יכול להיות מתיש סתם ככה בפני עצמו, מעצם היותו הזמן הכי חם הביל ודביק בשנה, בו בדיוק כל המורים והגננות החליטו לנפוש, ואנחנו תיבלנו אותו גם השנה בעוד כמה פעילויות מתישות, אחרת איך נהנה?...

לילה טוב.

יא אלל'ה לא להאמין אבל זה באמת קורה. שוב.

בדיוק לפני שנתיים הייתי באותה סיטואציה, והיום, היא חוזרת הגברת, עם שינוי באדרת.

שנתיים בדיוק עברו מאז הקיץ ההוא שלא ידענו אם בסוף נזכה לעלות לאוויר. ועלינו. ואיך שהיה שווה.

למרות שמפעולותיי בחודש האחרון, ניתן היה להסיק על היערכות כלשהיא (כי אני - רק יודעת נוסעים, מתחילה לקנן, ועכשיו ארונות הבגדים בבית מסודרים להפליא וכן, יש במה להתקנא), אבל רק ביומיים האחרונים העניין קיבל צורה של ממש והתגבש לי בראש לכדי משהוא אמיתי שאכן קורה, וסוף סוף אני מתחילה להבין.

נוסעים!

ויש לזה ריח של חדש באנגלית. של בית, של גנים, בתי ספר, קניות בסופר, כבישים, שופינג, טיולים, בילויים, אנשים.

יש לזה ריח של חוויה.

וכל הזמן אני שבה ומזכירה לעצמי שאת כל החששות (המטופשים בדיעבד) מהנסיעה הקודמת אין צורך לשחזר, שהרי יכולתי לנפנף אותם במחי יד מראש כבר אז.

שהילדים שלי אלופים ושיחקו אותה והסתגלו ונהנו, ושיכולתי לחסוך לעצמי הרבה שעות חרדה ולהרוויח הרבה שעות שינה אם רק הייתי יודעת את זה מראש.

אז עכשיו אני יודעת.

ומחליטה להאמין בהם ובעצמינו ולוותר לעצמי על תענוג הפחדים, וזה די עובד.

ומתחייך לי הלב מכל אלה שתגובותיהם לגבי הנסיעה נזעמות ומתנגדות בתוקף עז (החל מ'אוי לאאאא!!!' ועד קללות וגידופים), ושאינם מוכנים לשחרר אותי שוב לחצי שנה. יוצא שזה הפרגון הכי גדול...

זה קורה ממש תכף וכרגיל אין מנוס ואין זמן.

טונות של ביורוקרטיה, טפסים, מיילים מנומסים באמריקאית (שזה אנגלית עם תוספות), החלטות, התלבטויות התרגשות וציפייה.

ומתחילים להפרד.

וטפו טפו שרק ילך הפעם יותר בקלות עם כל העניינים הטכניים ולא הכל בשעה שאחרי הדקה התשעים.

ושניסע ונחזור בשלום.

ושיהיה טוב לפחות כמו בפעם שעברה.

ואם יותר לא נתווכח, מבטיחים.

לילה טוב.