|
קטעים בקטגוריה: , ....
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ליM / קרן דהרי
ספרים מפתיעים,
מעוררי סימני שאלה ותהיות, כאלה המגישים לי עלילה במארג - חביבים עלי מאד. עם זאת,
סיפור שנבנה בצורה מוקפדת ומהודקת יכול מאד להצליח, גם אם יסופר באופן כרונולוגי
לחלוטין. אין חוקים, ובלבד שיהא זה ספר משובח כמובן J
דרך חייו של ליM, נפש צעירה ומתייסרת הבועטת לכל הכיוונים, העלילה מטפלת בנושאים
חשובים וקשים מאין כמוהם ואכן שוזרת סיפור. הילד שנולד למציאות פחות נורמטיבית, חייו הנעים
בקיצוניות בין נטישה לנטישה, התנהגותו המופרעת, המטפלות המתחלפות אותן הוא מכניע
במיומנות מחרידה, אביו הכל יכול המגונן ומקבל מתוך אשמה מקננת, האב הקסום והנערץ
שלא באמת מצליח להיות האב לו ליM מייחל, וקארי המלאך הגואל,
היחידה שהצליחה לחדור את שריון הברזל לגעת לליM בלב. הלוכדת שנפלה ברשת.
הסיפור מתחיל טוב,
אמין ובונה עלילה בכיוון הנכון, ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, החלו הניתורים בין
עבר להווה להפוך צורמים, החלפת הדוברים לא שכנעה אותי באמינותה, ריבוי סיפורי
המסגרת העמיס עלי, שינויי פונטים הפריעו לי בקריאה, התגליות והחיבורים בין
האירועים נדמו מאולצים ולסיום, נותרתי עם חורים (לא רציניים) בלתי פתורים בעלילה.
סימן שאלה נוסף הוא
קהל היעד. ספר נוער או שמא מכוון דווקא לשכבה הבוגרת יותר? דעותיי חלוקות. תלוי
באיזה חלקים של הספר מדובר...
זהו סיפור שראוי
להיכתב, וביכולתו לסחוף את הקורא הרבה
יותר ממה שהצליח, אם רק היה מוגש לו במנות מסודרות. אם רק היה מינימליסטי יותר. במקרה
של הספר הזה יצא שכל המוסיף, גורע...
כבר מזמן שאני לא
מחפשת את הרומן הרומנטי. ספרים שנותנים לי אגרוף בבטן, שנוגעים בשוליים, שמציגים
בפני התרחשויות, דפוסים או תופעות שאינם (תודה לאל) מנת חלקי ביום יום, הם בעלי
הסיכוי לתפוס אותי ישר בנשמה, לגרום לי להתמכר לסיפור, לקוות שלא יגמר לעולם,
אפילו אם כואב לי עד העצמות. לספר הזה בהחלט היה סיכוי שכזה - שהרי כל מה שנוגע
בהורות ובילדים מעורר אצלי עניין ורגש מיידים - ודווקא תחושת החמצה היא זו שנותרה
בי עם סיומו.
| |
המחברת הגדולה / אגוטה קריסטוף
לאחר חששות כבדים ומורא גדול מהספר הזה, סופסופ התחלתי... קראתי עליו
ביקורות כאלה טובות שהייתי חייבת, למרות שידעתי שיכאיב.
חצי שנה (!) הוא המתין לי בסבלנות על המדף, ובכל פעם מחדש בחרתי בספר
אחר על פניו, פחדנית שכמותי. בחיים לא קרה לי כזה דבר, להתחיל ספר בלי אויר.
הסיפור קשה, מאד, ואילו הכתיבה - דווקא בשל היותה פשוטה וחד משמעית - מאפשרת
לקרוא אותו, וזו גדולתו. כתיבה רגשנית, עמוקה יותר, הייתה הופכת אותו זוועתי מדי
עבורי. משורה לשורה, מעמוד לעמוד, חזרתי לנשום, למרות שעדיין נקרע לי הלב.
אכזריות החיים, בפרט כשהיא נוחתת על ראשיהם של ילדים, היא דבר קשה
מנשוא. לעומת זאת - זוג התאומים בסיפור, דווקא הם שהפיחו בי תקווה, הם ששכנעו אותי
שיהיה בסדר, שדבר לא יעמוד מול עולמם הפנימי העצום, מול רצונם, מול אמונתם בדרכם
הייחודית (הנוראה והמופלאה). שהם יכולים לכל.
דהרתי בקריאה וכשהגעתי לסוף כאילו נכנסתי בקיר.
ספר שהתחלתי בצהרי היום, וסיימתי לפני שהתחלף התאריך.
לקחת את הספר + נשימה עמוקה - ולקרוא!
| |
מדריך העצים בישראל לילדים ולנוער / ישראל גלון, יונה זילברמן
במחווה רומנטית על שום אהבתי האדירה לעצים, קיבלתי השנה את המדריך הזה כ(חלק מ)מתנת יום הולדת מהאחראי היקר, ועל כן ערכו הרגשי לא יסולא מפז.
הספר נעים לעין, האינפורמציה לגמרי מספקת, אולם באשר לנוחיות המשתמש, חייבת להודות שציפיתי ליותר.
דימיינתי את עצמי מצליחה לזהות ולהכיר לעומק (או לפחות בשם...) כל עץ שיקרה בדרכי, כשבפועל זה מה שקורה - נתקלת בעץ שלא מכירה, רוצה להכיר, פותחת הספר, מתחילה להסתבך, מוותרת...
בקיצור - תהליך זיהוי והגדרת העצים לא ממש זורם.
חבל, גם ככה היצע מגדירי העצים כל כך דל, עד שמוציאים משהו, לפחות שיהייה שווה... :(
| |
 הם ואני
הם תמיד היו שם. סביבי.
גבוהים, נמוכים, דקיקים, עבי כרס, דוברי שפות שונות, בצבעים שונים.
מטופחים ויפים או מוזנחים ובלויים, מקומיים או תיירים שעשו עלייה, הפכו לתושבי קבע והתמקמו להם ברחבי הארץ, כל אחד והסיפור שלו.
הייתי מוקפת בהם. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי אליהם בטירוף.
הם גרמו לי להתרגש, לדמוע, להתאהב, להתגעגע.
הם שברו לי את הלב, עודדו את רוחי, שימשו לי מפלט בימים קשים.
הם לקחו אותי איתם למחוזות קסומים שהסעירו את רוחי, הפיחו בי תקווה, העשירו את עולמי.
עם חלקם נפגשתי באופן חד פעמי, עם אחרים עשרות פעמים.
בבית או בכל מקום אחר, בילויים יומיים, ליליים, עד השעות הקטנות של הלילה, ועד שנסגרו לי העיניים.
הם הותירו בי זיכרונות, הרחיבו את אופקיי, הציגו בפני פרשנויות שונות, פרסו בפני את נבכי נפשם, גרמו לי להבין.
ובכל מפגש שכזה, כל אחד מהם, הפך גם להיות גם קצת שלי.
הם חלק בלתי נפרד ממני, כולם.
הטובים יותר - אלה שדיברתי בשבחם היללתי, פיארתי, קילסתי, ועודדתי אחרים (בעיקר אחרות...) להכירם, והטובים פחות - אלה שהכעיסו אותי, אלה שעזבתי באמצע, אלה שהזהרתי מפניהם, אלה שאכזבו.
והם מלווים אותי היום יותר מתמיד, בחיי הפרטיים, בחיי המקצועיים, בחיי בכלל.
הספרים לא שינו את חיי בנקודה זו או אחרת בלבד, הספרים עיצבו אותם.
וכל אחד ואחד מאלה איתם ביליתי שעה או ימים שלימים, הם אני.
| |
עד שיום אחד / שמי זרחין
א י ז ה ס פ ר !!!
כשאני חשה שמחה ותוגה
ונוסטלגיה וכמיהה.
כשאני בולעת את הסיפור חרדה
לשלומן של הדמויות.
כשאני מתקמצנת על העמודים
ובכל זאת גומעת אותם בשקיקה.
כשאני לא מפסיקה לדבר על
הספר הזה שאני קוראת עכשיו ומשווקת אותו במסיונריות לכל אוזן (קשבת יותר או
פחות...).
כשכל אלה (ועוד) קורים לי,
אני יודעת שנפל לי משהו טוב בידיים (ותודה לענבר  ).
זרחין הוא 'כותב מתחשב'
(עכשיו המצאתי). האירועים בספר מרובים, כך
גם הדמויות הססגוניות, ככה שאפשר ללכת לאיבוד חופשי. אבל לא.
האירועים אורגים את הכרונולוגיה
כל כך טוב, שאפילו קוראים בעלי הזיכרון הרעוע ביותר (זה הגיל, והלידות, בחיי אני
לא אשמה...) יצליחו לחבר בלי בעיה את כל הפרטים, ומפרק לפרק לקבל תמונה שלמה יותר.
בהירה יותר.
האירועים מובאים לכל אורכו
של הספר מתוך חוויותיהן השונות של הדמויות, כל אחת מהמקום הכל כך אישי שלה, והדבר
נעשה במיומנות ובעקביות, כשכל סיפור המובא מחדש, מביא אתו תזכורת מהפעם הקודמת,
כמו במירוץ שליחים - בדיוק בחלק של החילוף.
אליפות.
הספר מכיל 'מראות' לרוב. גורלות משתקפים בין הדורות, מוכיחים שוב ושוב
איך שגלגל מסתובב לו. המוטיב נפלא, אולם אודה ואומר - צרם לי מעט שבכל 'מקרה מראָה' שכזה, קיבלתי הסבר כתוב על העניין. לא היה לי שום צורך בכך. הייתי שמחה אם היה זרחין סומך על האינטליגנציה שלי ומאפשר
לי 'לעלות על זה' לבד. אבל זה באמת הדבר הבלתי חיובי היחיד והמזערי שיש לי להגיד.
בקיצור - ספר קסום, מרתק, והכי חשוב - כתוב מעולה.
עלילה מצוינת ושפה מקסימה, גדושה
ב'אמרות שפר' נפלאות, חוכמת החיים הפשוטה והנוגעת.
לא להאמין אבל באמת יש לנו 'מאה
שנים של בדידות' משלנו...
| |
זיכרונות אחרי מותי / יאיר לפיד
מרתק!
לכל אורכו מרתק.
גם אם חלוקות הדעות על
האדם, אין מקום לחלוק על כוחות הנפש שלו ועל פועלו.
קצת היסטוריה, קצת פוליטיקה,
קצת רכילות, הרבה פטריוטיות והצצה רצינית אל
מאחורי הקלעים.
הכל יש בספר הזה, כתיבה
טובה, פשטות, הומור, עצב, תקווה, כאב, נחישות, רגישות, והרבה אהבה וכבוד של בן לאביו.
רעיון הכתיבה 'בשם' הופכת את
הספר למיוחד עוד יותר. בסגנון שכזה, פשוט מאד ליפול למלכודת היומרנות, הגאווה
והשחצנות, ואילו לפיד הבן עושה לאביו
שירות מצוין, שומר על איזון והתחושה היא כי הדברים מובאים כהווייתם.
אני כבר לקראת הסוף אבל
יכולתי להמליץ החל מהעמוד הראשון...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
