היום, לפני מאה שלושים ותשע שנים, נולד
האיש שהמציא את שירי הילדים בשפה העברית, האיש שחידש וחידד ועשה ים של כבוד לשפה העברית.
האיש שעל סיגריה אמר - "בצד אחד אש, בצד
שני טיפש ובאמצע עשב יבש", וכשבפסח ראה
מצות עם מי סודה כינה אותם "לחם צר ומים לחץ".
כן, גם חוש הומור היה לו חוץ מכישרון.
בלי ששמנו לב, מינקותנו הוא מלווה אותנו.
המשורר הלאומי היצירתי, היצרי והנועז שלנו.
טובי המלחינים, טובי המבצעים הכי עדכניים,
כמה שירי אהבה.
בילדותינו היו אלה שירי אהבה נפלאים על
ציפורים ופרפרים, וכשבגרנו גילינו את שירי
האהבה לאהובות, לעם היהודי, ולמכורה, שעליה חלם ובה לא נולד. שם פתאום גילינו
את הצד המתייסר, הכמה, החושק.
תחלקו עלי, תגידו שאתם לא מתחברים לסגנון
הארכאי, שהשפה לא תמיד ממש ברורה, הגלותיות, וכל המלעיל והמלרע, תגידו מה שתגידו, הצלחה
נמדדת במבחן הזמן, ועם אחת כזאת - לא מתווכחים. נקודה.
הרי רק הבוקר בהגיענו לגן, הראתה
לי נסיכה מספר ארבע את החוברת עם השירים של
"אמא איך מתחילים את השם שלו?", השירים שבסופו של דבר כל פעוט ארצישראלי
(שלא למד בבית שמש) מדקלם.
לא יודעת למה אבל עם כל העולם המטורף הזה
שקורה לנו יום יום, מרגיע אותי לדעת שיש גם פינות של שפיות שעדיין יש לנו כבוד לתרבות
שלנו, וחוץ מזה ביאליק הוא סיפור של תקווה.
היתום האוקראיני שגדל בבית רבני, שפרץ
את גבולות השכלתו אל מעבר לדלת אמותיו המוכרות והמגוננות, שבדרך לקח חלק בגדולי האירועים של ההיסטוריה, שסיים
את חייו כתל-אביבי ברנז'אי של שנות השלושים של המאה הקודמת, כשבחבר'ה שלו ש"י
עגנון ונחום גוטמן. האיש ששילב בין יהדות לציונות והוכיח שאפשר גם וגם, ושזה לא סותר.
האיש שכתב וכתב וכתב.
היום יום הולדתו.