Twenty Four Seven

ספרים מפתיעים, מעוררי סימני שאלה ותהיות, כאלה המגישים לי עלילה במארג - חביבים עלי מאד. עם זאת, סיפור שנבנה בצורה מוקפדת ומהודקת יכול מאד להצליח, גם אם יסופר באופן כרונולוגי לחלוטין. אין חוקים, ובלבד שיהא זה ספר משובח כמובן J

דרך חייו של ליM, נפש צעירה ומתייסרת הבועטת לכל הכיוונים, העלילה מטפלת בנושאים חשובים וקשים מאין כמוהם ואכן שוזרת סיפור.  הילד שנולד למציאות פחות נורמטיבית, חייו הנעים בקיצוניות בין נטישה לנטישה, התנהגותו המופרעת, המטפלות המתחלפות אותן הוא מכניע במיומנות מחרידה, אביו הכל יכול המגונן ומקבל מתוך אשמה מקננת, האב הקסום והנערץ שלא באמת מצליח להיות האב לו  ליM  מייחל, וקארי המלאך הגואל, היחידה שהצליחה לחדור את שריון הברזל לגעת לליM בלב. הלוכדת שנפלה ברשת.

הסיפור מתחיל טוב, אמין ובונה עלילה בכיוון הנכון, ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, החלו הניתורים בין עבר להווה להפוך צורמים, החלפת הדוברים לא שכנעה אותי באמינותה, ריבוי סיפורי המסגרת העמיס עלי, שינויי פונטים הפריעו לי בקריאה, התגליות והחיבורים בין האירועים נדמו מאולצים ולסיום, נותרתי עם חורים (לא רציניים) בלתי פתורים בעלילה.

סימן שאלה נוסף הוא קהל היעד. ספר נוער או שמא מכוון דווקא לשכבה הבוגרת יותר? דעותיי חלוקות. תלוי באיזה חלקים של הספר מדובר...

זהו סיפור שראוי להיכתב,  וביכולתו לסחוף את הקורא הרבה יותר ממה שהצליח, אם רק היה מוגש לו במנות מסודרות. אם רק היה מינימליסטי יותר. במקרה של הספר הזה יצא שכל המוסיף, גורע...

כבר מזמן שאני לא מחפשת את הרומן הרומנטי. ספרים שנותנים לי אגרוף בבטן, שנוגעים בשוליים, שמציגים בפני התרחשויות, דפוסים או תופעות שאינם (תודה לאל) מנת חלקי ביום יום, הם בעלי הסיכוי לתפוס אותי ישר בנשמה, לגרום לי להתמכר לסיפור, לקוות שלא יגמר לעולם, אפילו אם כואב לי עד העצמות. לספר הזה בהחלט היה סיכוי שכזה - שהרי כל מה שנוגע בהורות ובילדים מעורר אצלי עניין ורגש מיידים - ודווקא תחושת החמצה היא זו שנותרה בי עם סיומו.

א י ז ה   ס פ ר !!!

כשאני חשה שמחה ותוגה ונוסטלגיה וכמיהה.

כשאני בולעת את הסיפור חרדה לשלומן של הדמויות.

כשאני מתקמצנת על העמודים ובכל זאת גומעת אותם בשקיקה.

כשאני לא מפסיקה לדבר על הספר הזה שאני קוראת עכשיו ומשווקת אותו במסיונריות לכל אוזן (קשבת יותר או פחות...).

כשכל אלה (ועוד) קורים לי, אני יודעת שנפל לי משהו טוב בידיים (ותודה לענבר ).

זרחין הוא 'כותב מתחשב' (עכשיו המצאתי).  האירועים בספר מרובים, כך גם הדמויות הססגוניות, ככה שאפשר ללכת לאיבוד חופשי.  אבל לא.

האירועים אורגים את הכרונולוגיה כל כך טוב, שאפילו קוראים בעלי הזיכרון הרעוע ביותר (זה הגיל, והלידות, בחיי אני לא אשמה...) יצליחו לחבר בלי בעיה את כל הפרטים, ומפרק לפרק לקבל תמונה שלמה יותר. בהירה יותר.

האירועים מובאים לכל אורכו של הספר מתוך חוויותיהן השונות של הדמויות, כל אחת מהמקום הכל כך אישי שלה, והדבר נעשה במיומנות ובעקביות, כשכל סיפור המובא מחדש, מביא אתו תזכורת מהפעם הקודמת, כמו במירוץ  שליחים - בדיוק בחלק של החילוף. אליפות.

הספר מכיל 'מראות' לרוב.  גורלות משתקפים בין הדורות, מוכיחים שוב ושוב איך שגלגל מסתובב לו. המוטיב נפלא, אולם אודה ואומר - צרם לי מעט שבכל 'מקרה מראָה' שכזה, קיבלתי הסבר כתוב על העניין. לא היה לי שום צורך בכך. הייתי שמחה אם היה זרחין סומך על האינטליגנציה שלי ומאפשר לי 'לעלות על זה' לבד. אבל זה באמת הדבר הבלתי חיובי היחיד והמזערי שיש לי להגיד.

בקיצור - ספר קסום, מרתק,  והכי חשוב - כתוב מעולה.

עלילה מצוינת ושפה מקסימה, גדושה ב'אמרות שפר' נפלאות, חוכמת החיים הפשוטה והנוגעת.

לא להאמין אבל באמת יש לנו 'מאה שנים של בדידות' משלנו...