Twenty Four Seven

הם תמיד היו שם. סביבי.

הייתי מוקפת בהם. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי אליהם בטירוף.

הם גרמו לי להתרגש, לדמוע, להתאהב, להתגעגע.

בבית או בכל מקום אחר, בילויים יומיים, ליליים, עד השעות הקטנות של הלילה, ועד שנסגרו לי העיניים.

הם הותירו בי זיכרונות, הרחיבו את אופקיי, הציגו בפני פרשנויות שונות, פרסו בפני את נבכי נפשם, גרמו  לי להבין.

ובכל מפגש שכזה, כל אחד מהם, הפך גם להיות גם קצת שלי.

הם חלק בלתי נפרד ממני, כולם.

והם מלווים אותי היום יותר מתמיד, בחיי הפרטיים, בחיי המקצועיים, בחיי בכלל. 

הספרים לא שינו את חיי בנקודה זו או אחרת בלבד, הספרים עיצבו אותם.

וכל אחד ואחד מאלה איתם ביליתי שעה או ימים שלימים, הם אני.

ידענו אש ידענו רעם

ואהבה בת עשרים...

הכרנו עוד בימי התום, דרך חצרות בתים משותפות, כיתות מקבילות, אופניים ו'צופים'.

יחד עברנו מחאקי לחולצה הכחולה,

יחד חגגנו את אש הנעורים,

יחד צלחנו את הימים במדים,

יחד עיצבנו ובנינו את עתידנו במסלולים מקבילים ומשתלבים באיזון לא רע בכלל.

יחד עברנו ארצות וימים, טעמנו חיים אחרים.

בדרך הוספנו דעת, אהבה, וגם כמה (נגיד, חמישה) ילדים.

ושוב ארצות, וימים, וימים אחרים.

והגענו עד הלום, עדיין חברים טובים, זה יפה אני חושבת.

ורק שתדע לך שרוב הזמן אני באמת מאד מרוצה ממך (בשארית הנותרת - לעיתים רחוקות אמנם - אתה יכול להיות קצת פחות מעצבן...:)

בסך הכל הכולל, בחרתי מצויין, ממש הצליח לי.

כל-כך הרבה שירים כאילו נכתבו עלינו. ולמענינו.

אם עד עכשיו היה ככה,

בטח יש למה לצפות...

תודה לך אחראי יקר שלי על עשרים ושש שנות חברות, מתוכן ח"י שנים (בדיוק היום) מאז נתנו לנו חותמת ברבנות.

תודה לך על שאתה עדיין מצחיק אותי.

שסלחת איפה שהיה צריך.

שאתה מתאמץ למעני.

שאתה מקשיב למילים.

שאתה כזה, כי כזה אני אוהבת.

מאד אוהבת.

חיבוקים ונשיקות (אפילו שאני מצוננת, ומעקצץ לי בגרון וצפוי לך שבוע קיטורים אותו - לטובתך - תקבל באהבה).

הייתי ירושלמית בת ארבע עשרה, הוא קיבוצניק בן שלושים ושש, והתאהבתי.

ראיתי אותו בחתונה, ותוך דקה ורבע נפלתי ברשת. אז עוד לא הבנתי שהנה עכשיו אני בדיוק מתחילה להבין, כמה אהבה זה כואב.

שום דבר לא שינה את העובדה שהייתי כל כולי שלו.

לא הידיעה שאין לו מושג קלוש מי אני, או איך הלב שלי נמעך. לא ההכרה שאני אחת מאלף. לא ההבנה שאני ממש חסרת כל קשר למציאות. הייתי מאוהבת ומוכנה לתפוס איתו ראש על הבאר, להתמסר בכל רגע נתון, רק שיבוא כזה רגע.

הוא כבש אותי עם כמויות של רגש, כשרון, כריזמה וסקס אפיל.

הוא הרס אותי.

ורדפתי אחריו לכל מקום. צפון, דרום, מזרח ומערב. ידעתי שיש לי סיכוי לראות אותו (במיטבו, תמיד במיטבו), ושם הייתי. ככה ארבע שנים של תיכון, ועוד שתיים וחצי של צבא.

מתוגברת בחבר'ה, גיטרות (חייב גיטרות), שרוו'אלים ושאר מיני סמרטוטים וכמה קופסאות סיגריות. בטרמפים, בשקי שינה, עם כסף, בלי כסף, מה זה בכלל משנה איך, העיקר להגיע.

כולם אהבו אותו, אי אפשר היה שלא, אצלי זה קצת גבל בשריטה שהלמה את הגיל.

טיפסנו בשבילו על גדרות, התחמקנו מציפורני החוק, שיכללנו שיטות כמו שרק חבורת תפרנים מכורים יכולה, מדי פעם גם רכשנו כרטיסים כמו ילדים טובים (תלוי אם היינו בדיוק עם כסף או בלי כסף), ילדים של החיים.

לא פספסתי אף הופעה, זינקתי על במות - הצלחתי לגעת לרגע אל החלום - ונהדפתי משם על ידי מאבטחים קשוחים מסורגי שרירים והדוקי חולצות, צעקתי שרתי ועניתי עם שאר המשוגעים לדבר, הכרתי את כל הטקסים, את כל הביצועים, ידעתי את כל המילים. אפילו עשיתי עבודת חקר לצורך איתור צלם העיתונות, שהצלחתי להידחף לו לפריימ בדיוק כשהוא הקליק את הקלוז אפ הבא לעיתון (בטח הצלחתי, מה לא ברור)...

הייתי גרופי של האיש עם הקול הצרוד והגיטרה האדומה שריגש לי את הטיפש עשרה.

הספרינגסטין המקומי.

אחר כך בא המיתון, כן, היו לנו תחנות בזמן. בשנות השמונים פרחנו, בעשור העוקב, קצת התרחקנו. ככה וככה.

נרגעתי. אולי קצת התבגרתי. פתאום האש כבתה. כבר לא קפץ לי הלב כמו אז, בחתונה הלבנה.

בעשור השלישי של הרומן האמיתי, אני משיבה לו חסד נעורים.

עם השנים השירים מקבלים רבדים נוספים, מוסיפים עוד חותמת איכותית לעומק ולכשרון.

כשהלכנו לפני כמה שנים לראות את 'יציאה' - גיטרה וקלידים ומי צריך יותר  - הוא לקח אותי שוב לטיול ביפו, הוא שוב לא ידע איך לומר לי, הוא שוב הזמין אותי רק לרקוד, הוא שוב היה בתוך עצמו.

קסם בלתי מתפוגג.

ואהבה, אפשר לבחון במבט קצת יותר אובייקטיבי, רק כשזוכים לקצת פרספקטיבה.

ראיתי אותו אתמול בערב, מארח את 'היהודים'. אין דברים כאלה.

שילוב קטלני, התאמה מושלמת, אליפות.

עדיין מכתירה אותו למרות שיכולתי לזהות את סימני הגיל.

המילים (איזה מילים...) כבר לא שוטפות באותו הקצב, כאילו קצת 'דיליי', שאחת שטחנה שעות של פלייליסט אישי - בהן הוא שר כאילו רק בשבילה - יכולה לזהות.

אבל הקול...

הקמטים.

אבל העיניים...

"תראה אותו, הבנאדם תכף בן שבעים ועדיין סקסי בטירוף!" אני אומרת בעיניים בורקות לאחראי שמחייך אלי ומבין, ששבתי לרגע להיות בת שש עשרה. חזרתי אל אהבת נעורי.

ואני בהחלט יכולה לטפוח לעצמי על השכם, לפחות בגלגול הזה. כבר מגיל צעיר ידעתי לזהות משהוא טוב (מה טוב, משובח!), שנשאר, ומשתדרג, שצולח את מבחן הזמן, את שכבות הגיל, ואת הלב שלי.

שאפו שלום, הצלחת לעשות לי דז'ה וו,  כמה זה טוב ששוב באת הביתה, מקווה שלעולם לא, תעזוב אותי עוד...

שלך,

הבת של הגנן.

(ולגברים שבחיינו: לא להיבהל, היא לא באמת מסוכנת).

לכל אחת מאיתנו יש את הרשימה. לא. לא מדובר ברשימה בה אנחנו תומכות לכנסת. גם לא ברשימת הקניות או הסידורים שאף פעם לא נגמרים.

מדובר ברשימה לגמרי אחרת. זו המורכבת משורה של אלה שסימנו במהלך חיינו, אלה שזכו להיכנס אליה מתוקף היותם כל מיני דברים.

מתוקף היותם חכמים, מסעירים, הורסים, מתחכמים, או סתם בעלי פוזה מניאקים שעשו לנו את זה.

עם כל אחד ואחד מהם היה / יש לנו משהוא. אחר מן הסתם.

האחד היה זה, איתו ניהלנו אינספור שיחות נעורים תחת ים של כוכבים, על החיים ועל אהבה, שרנו וניגנו והרגשנו ילדי הירח.

השני היה הראשון שהסעיר את ליבינו. (אם אח"כ הוא קרע אותו או לא - זה כבר סיפור אחר, אבל שתי האופציות לגמרי מספקות כרטיס כניסה לרשימה).

השלישי היה המחזר האולטימטיבי, זה שתמיד דאג להישאר בסביבה ולהאדיר לנו את האגו המתנדנד. (הוא מצידו, עבר במקביל חוויה מזוכיסטית ארוכה ומייגעת, שבטח נותנת את אותותיה ביחסו לנשים או על ספת הפסיכולוג, עד עצם היום הזה).

את הרביעי מעולם לא ממש הצלחנו להכיר. למרות שבאמת מאד רצינו. הפעלנו ערימות של מניפולציות וגדודים של חברות טובות אבל שום דבר לא עבד. נשארנו פתטיות, עטויות במראה מתיימר לא ממש אטרקטיבי (שגם אליו הוא בטח לא שם לב למזלנו הרב), והמשכנו להגניב מבטים נוגים ועורגים, ולדמיין איך שבסוף זה יקרה לנו איתו בדיוק כמו בסרטים. בקיצור, אפלטוני חד צדדי. מביך.

אחריהם באים אחיהם החמישי השישי והשביעי...

טיבה של הרשימה היא בעיקר מעצם היותה דינאמית.

שהרי היא מורכבת מרבים וטובים (מי יותר מי פחות), שהצליחו לגעת בנו בצורה זו אחרת, ולהרטיט את ליבינו, גם אם רק לרגע. עיקר הצלחתם נובע מהעובדה, שהם ממלאים עבורנו צורך כלשהוא, באותה נקודת זמן.

ולנו כידוע, יש צרכים רבים.

אקסים מיתולוגיים, אהבות בלתי מושגות, חברי נפש איתם ידענו עמוק בפנים שהרגשות החד צדדים (והפעם מצידם תודה לאל) שומרים על הגחלת, מעריצים אלמוניים שניקרו בדרכינו או 'סתם' אינטליגנטיים חדי לשון, שגרמו לנו להפעיל את הראש במהירות שיא בכל מפגש איתם. כל אלה נכנסים לרשימה ויוצאים ממנה על גרף הזמן, וקשה לתאר חוקיות מסוימת המהווה תנאי ספציפי לנקודת יציאתם (בהיפוך לסיבה הגורמת לכניסתם - אותה בד"כ קל מאד להסביר).

האם שמם נמחק מבלי שכלל נשים לב לכך, בשל העובדה שהם כבר לא בסביבה? שהרי על מנת שיישארו ברשימה, אנו זקוקות מהם לאיזה שהוא סוג של משוב (גם התעלמות נחשבת), או שמא בגרנו והפכנו חכמות יותר, והעניין הופך בעינינו לדבילי, כך שאם נשאיר אותם ברשימה, או אז נכנס באוטומט ביחד איתם תחת אותו כותר. דביליות. וזה , כבר לא ממש עוזר לנו לדימוי העצמי.

סביר להניח שגם להם יש רשימה. לגברים. רק שאצלם יש לשער כי הקריטריונים לכניסה וליציאה ממנה, מושתתים בעיקרם על סיפוקו של צורך אחד ויחיד (אם באופן מילולי, וירטואלי, ממשי או אחר). בלי יותר מדי דילמות או ניסיון להבין מה בדיוק קרה או קורה כאן.

נכון, הרבה יותר פשוט, אבל נשמע גם הרבה פחות מעניין.

אנו לעומת זאת, כדי לשמור על העניין, נמשיך לסמן ולמחוק. נמשיך להשתעשע - במחשבה, או תוך כדי שליפה נונשלנטית של משפט מנצח, שנזרוק בול בעיתוי הנכון - עם מי מהם בזמן זה או אחר, אבל (ועכשיו באה זריקת ההרגעה - גברים, היכונו :) בכך זה יתחיל, ובכך זה יסתיים. כי אנחנו, למרות שיש לנו רשימה מפלילה, ילדות טובות אחרי הכל. והרשימה הזו מקופלת אצלנו בזכרון - ג'אסט אין קייס, מוכנה ומזומנה לשימוש, בימים הפחות טובים, בהם חיזוק מכל סוג, כלל לא יזיק, וגם בימים המצוינים, בהם אנחנו אנרגטיות, נראות פיצוץ ומוכנות לכבוש את העולם.

ברגעים שכאלה הרשימה תפתח, נתגעגע, נתרפק על מתיקות הזיכרון או נשלח SMS, נקבל מנת ליטוף הגונה לאגו, ונחזור תוך שבריר של שנייה לתלם הזוגיות והשגרה, כי אף פעם למעשה, לא באמת עזבנו, אפילו לא לרגע.

כמו שאמרתי, ג'אסט אין קייס.