ירדנו לאכול ולקחתי את הפלא איתי, יצאתי החוצה וחייגתי תמספר של עדי
אני:"הלו? עדי: "היי מאמי מה קורה?
אני: "תאמת, לא משו.. " עדי:"קרה משו? את נשמעת צרודה את לא מרגישה טוב?"
אני: "לא.. לא משו כזה.. כשהגעתי הביתה ממך שמעתי בכי מהחדר של עדן. נכנסתי ודיברנו והיא בכתה ואמרה לי שסבתא מרים מתה.."
עדי:"מה? איך זה יכול להיות?[אמרה עדי בפליאה] היא לא הייתה בריאה? וואי מאמי את בסדר? את צריכה שאני אבוא אלייך?"
אני:" גם אני הגבתי ככה כששמעתי.. אני הולכת לאכול עכשיו.. תוכלי לבוא עוד חצי שעה ?"
עדי:"כן, כן בטח אז נדבר.. בי בתאבון"
אני:"בי מאמי"
ניתקתי ונכנסתי חזרה. השולחן כבר היה ארוך ואמא ועדן ישבו לאכול. היה צלצול בדלת והלכתי לפתוח.
אבא היה בפתח.. ראו שהוא בכה [אבא שלי בוכה?] חיבקתי אותו והוא נכנס והתיישב ליד השולחן.
התחלנו לאכול.
במהלך הארוחה היה שקט מעצבן כזה של מבוכה, אפחד לא פתח תפה, כל אחד היה עסוק בשלו.
צלצול הפעמון קטע את מחשבותיי, קמתי לפתוח ועדי היתה שם.
פיניתי את הצלחת אמרתי שהיה טעים ועליתי עם עדי לחדרי.
סגרתי תדלת ועדי רק הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי :"מאמי אני ממש מצטערת. אם יש משו שאני יכולה לעשות כדי שלא תהיי ככה...." אני:"קודם כל את יודעת שאני שונאת שמתנצלים סתם" אמרתי וחייכתי
"ודבר שני רק.. אני רק רוצה שתהיי איתי ותעברי איתי את זה"
עדי:"נו ברור.." אמרה וחבקה אותי.
"ההלוויה היום, יוצאים בחמש" פתחתי את הארון והוצאתי חולצה שחורה ומכנס שחור.
נזכרתי שרציתי לדבר עם עדי על עוד משהו אה.. גיל..
אני:"מאמי עוד שבוע יש את המסיבה של גיל..את הולכת?"
עדי:"לא יודעת.. נראלי שכן הוא ידיד טוב שלי.. אבל אלעד יהיה שם.. את תבואי?"
אני:"לא נראלי.. מהאני צריכה לראות את האידיוט הזה מול הפרצוף שלי ?"
עדי:" בת-אל את עושה מזה טעות ! את צריכה לבוא יפה.. לרקוד.. להראות לו שאת שמה עליו זין ושהמשכת הלאה ! אני אפילו לא נותנת לך אפשרות להחליט, את באה נקודה."
אני:" מפגרת :] לא יודעת.. סבתא שלי גם קצת מתה היום את יודעת ! וזה יהיה קצת קשה ללכת למסיבה אחרי שבוע"
עדי:" טוב את צודקת.. אז תעשי מה שתרגישי בנוח..... " אני:" נראה כבר.. יש עוד שבוע.. בינתיים אני אנוח לי.. אני הולכת להביא לי כוס מים.. את רוצה קולה?"
עדי:" כן, אני אלך להביא" עדי יצאה מהחדר והשאירה אותי לשתי דקות למחשבה.. עדי בסך הכל צודקת אני צריכה להראות לו שהוא פגע בי אבל אני יכולה להמשיך והוא פספס אותי.
עדי הגיעה והגישה לי את כוס המים, שתיתי ועדי נשכבה לידי על המיטה..
אני:"עדי.. איך אני אמורה להתגבר? זאת הייתה הסבתא האחרונה שלי.. הכי אהבתי אותה.. הכי..
כל החגים היינו ישנות אצלה אני וקרן והיינו עושות מזה כיף... היינו הולכות לבריכה לים למסעדות לקניון וגם סבא שיתף פעולה לפעמים.. היינו יוצאות עם סבא לטיול אופניים, כשהיינו קטנות הוא היה מרכיב אותנו אחת מקדימה ואחת מאחורה.. ובשנים האחרונות הוא קנה לנו אופניים ששהו אצלו במיוחד לטיולים.. אני נזכרת בכל הפעמים שאני וקרן היינו יוצאות בלילה מהבית בשקט והיינו עושות סיבוב באזור.. היינו מכירות ילדים ממש נחמדים והיינו עושות צחוקים.. פעם אחת לפני שנה יצאנו ומישהו התחיל עם קרן ובא לנשק אותה אז היא העיפה לו סתירה ואמרה לו "תלך לחפש תיצור שתרצה לנשק אותך!".. וכל החברים שלו צחקו עליו... קרן קטנה ממני בשנה ויש לה פה שחבל על הזמן..
פעם אחת חזרנו ב4 בבוקר לסבא וסבתא וכשנכנסנו קרן טרקה את הדלת בטעות וסבתא קמה וחשבה שאנחנו פורצים אז היא התחילה לצעוק ולזרוק עלינו דברים ואנחנו נקרענו מצחוק ואמרנו לה שזה רק אנחנו, היא קצת כעסה אבל היא צחקה.
עדי.. אני ממש לא מבינה.. איך לסבתא כל כך בריאה פתאום מוצאים לה גידול.. זה כ"כ לא הוגן !"
עדי:" אני יודעת מאמי אבל אלו החיים.. וגם כשסבא שלי מת הייתי בהלם.. אבל צריך להמשיך הלאה.. ואני יודעת שכבר הרבה חפרו לך אתזה.. אבל סבתא נמצאת בשמיים ואת נמצאת פה.. ואת צריכה ללמוד להמשיך בחיים.. אנשים מאבדים חפצים, בני אדם ואהבה.. אבל הם ממשיכים הלאה.."
עדי סיימה את דבריה וצצה לי דמעה נוספת.. היא נגבה לי אותה וחיבקה אותי
אני כ"כ אוהבת תילדה הזאת.. היא פשוט מדהימה.. היא תמיד עוזרת לי .
אני:" עדי תודה רבה.. תודה על הכל" אמרתי והיא חיבקה אותי ממש חזק.
אמא נכנסה לחדר וקטעה את החיבוק.
אמא:"סליחה על ההפרעה אבל ההלוויה עומדת להתחיל. בת-אל תתלבשי ועדי את באה גם נכון?"
עדי:"כן ברור.. אני אלך הביתה להתלבש.. מתי אתם יוצאים?"
אמא:"עוד רבע שעה.. תלכי להתלבש מהר ואנחנו נבוא לאסוף אותך"
עדי:"טוב" נתנה לי נשיקה ויצאה מהחדר.
אמא יצאה גם ואני התלבשתי בבגדיי השחורים, הוספתי סוודר אפור כהה כי קפוא בחוץ שמתי עיפרון שחור סירקתי את השיער וירדתי למטה עם כוס המים הריקה. מילאתי אותה במים מהתמי 4 ושתתי את כל הכוס בכמה שלוקים.
אמא ועדן ירדו למטה אמא:"בואו נצא, אבא כבר שם" ירדנו במדרגות מהבית לאוטו והתחלנו לנסוע
הגענו לבית הקברות, כבר היה דיי חשוך הבטתי בשעון בצג הפלאפון וראיתי עשרה לשש. כיביתי את הפלא והכנסתי לכיס, נכנסנו לבית הקברות וראיתי המון אנשים.
התחילו.. הם הוציאו מאוטו אחד גדול גוף גדול מכוסה בסדין הם העבירו אותו ליד הבור שחפרו.. הם מתחילים, הם קוברים אותה ! לא יכולתי יותר.. נשברתי, אני לא רוצה שיכניסו אותה פנימה ! היא הסבתא שלי, קרן ראתה אותי פורצת בבכי, הדמעות שוטפות את פניי במהירות וקרן רק התקרבה וחיבקה אותי, גם היא בכתה אבל לא כמו הברז שפרץ מתוכי.
כולם הביטו בי בפנים מרחמות, אני שונאת אותם ! מה הם מביטים בי בכלל? אין להם זכות ! מה הם מרחמים? הם אפילו לא יודעים איזו הרגשה זה לאבד איש כ"כ קרוב. אולי הם יודעים אבל זה ממש מעצבן שהם מרחמים.
הבטתי את סבתא.. ואמרתי בתוכי אני מקווה שבגלגול הבא יהיה לך יותר טוב והבטתי לשמיים.. השמיים היו מכוסים עננים גדולים וכהים, ה' משתתף בצערנו חשבתי.
אבא פרץ בבכי גם הוא, עדן חיבקה אותו ועדי החזיקה לי את היד.
קרן הסתכלה לי בעיניים ולחשה לי מבעד לדמעות :"זה עצוב, אבל נעבור את זה יחד".
***מקווה שאהבתם.. גם בזה השקעתי, מחכה לתגובות אם אהבתם.***
בבלוג זה
בכל הבלוגים
