קמתי בסביבות שלוש בצהריים, אני לא יכולה לישון פחות מעשר שעות.
נזכרתי בכל התקופה האחרונה, קמתי מהמיטה והלכתי למקלחת. נשטפתי, שטפתי מעצמי את כל מה שקרה לי עם אלעד, שטפתי את אלעד ממני החלטתי שבחיים אני לא אסלח לו!
הוא, הילד שעזר לי להתאקלם פה בתל אביב לפני שנתיים.. היינו ידידים הכי טובים, עוזרים בהכל, האמון שנתתי בו היה כ"כ גדול, נורא פחדתי להתאכזב. דיברתי איתו על זה והוא אמר לי שבחיים הוא לא יפגע בי.. אידיוט !
נזכרתי ברון, איזה ילד מתוק. איך שהוא עזר לי ככה בלי להכיר אותי בכלל. נזכרתי בנשיקה שקרתה בטעות וצחקתי :]
שמתי מרכך על השיער החלק והארוך שלי ותוך כדי חשבתי על עדידוש, ביום הראשון ללימודים של כתה ט' לא הכרתי אף אחד. הגעתי, התיישבתי בשולחן האחרון, שלא ישימו לב אליי ואיך ששמתי תתיק על הרצפה ילדה אחת הגיע, ילדה מוזרה, יפה מאוד לדעתי, עיניים חומות ושיער חום מתולתל והתחילה לשאול אותי איך קוראים לי, מאיפה אני לפני שעברתי לתל אביב, איפה אני גרה עכשיו.. ולאט לאט התחברנו.. הייתי באה אליה המון והיא הייתה באה אליי, ממש חברת נפש הכרתי :] ואז אחרי שהתחברנו ילדים התחילו להתחבר איתי והפכתי לממש מקובלת. לפעמים אני חושבת, אם עדי לא הייתה מתחברת איתי, כמה חברים היו לי או אם המעבר הזה היה קשה בשבילי.. כי בסה"כ עדי ממש עזרה לי, ואני ממש מעריכה אותה על זה :]
אחרי שגמרתי את כל המים במדינה יצאתי החוצה, עטופה במגבת.
עדן [אחותי] :"בוקר טוב היפיפייה הנרדמת" אמרה ותקעה חיוך צבוע
אני:"בוקר טוב קופה" אחותי עדן, בכלל לא קופה היא יפה ואפילו מהממת יש לה עיניים ירוקות, כמו שלי שיער חום מתולתל וחיוך ענקי כובש שחושף שיניים לבנות ויפות, פשוט מושלמת :]
עדן:"היה לך טלפון בבוקר, איך לא התעוררת מזה אין לי מושג "
אני :"טוב" אמרתי והתקדמתי במהירות לעבר חדרי.
ראיתי שיחה שלא נענתה ושתי הודעות חדשות, שיחה שלא נענתה ממספר לא מוכר הודעה מאותו מספר :"אלי, בוקר טוב זה רון מאתמול דברי איתי כשתקומי." ועוד הודעה מעדי :"יאשמנה כמה את ישנה ;]
אני כבר בישראל !!! הטיסה הוקדמה, אני בבית עוד מעט.. תקפצי אליי כשאת קמה."
"יוווואווו" צעקתי באושר, רצתי לארון הבגדים, הוצאתי מכנס שחור וחולצה אדומה [הכי יפה =]
נעליי בובה שחורות, לקחתי תפלא ויצאתי מהחדר, צעקתי לעדן:"עדן, זזתי לעדי, היא חזרה מאיטליה. תגידי לאמא שאני אצלה כשהיא תחזור".
עדי:"טוב בי, תמסרי לה ד"ש" עדן ועדי תמיד הסתדרו, עדי תמיד אומרת שעדן האחות הקטנה שתמיד ביקשה מהוריה ולא קיבלה, לעדי יש אח גדול בשם בועז, בן 18 חתיך בטירוף :]
יצאתי לכיוון הבית של עדי, רחוב לידי. הגעתי ודפקתי בדלת ביתה, אמא שלה ליאת פתחה את הדלת בחיוך והזמינה אותי להכנס. שאלה שאלות כמו :"מה שלום אמא? מה קרה כשהיינו בח"ול ?" עניתי בחיוך וכשעזבה אותי, דפקתי ריצה לחדרה של עדי, דפקתי לדלת [ממושמעת לשלטים] "לדפוק לפני הכניסה" "אין כניסה להורים :]" "הכניסה אך ורק לעדי, רועי, אלעד, גיל ***** וטונות ילדים שהיא מכירה" חיכיתי שתפתח.. וכשפתחה לי תדלת, התנפלתי עלייה בחיבוק ענקי.
[הרי לא ראיתי אותה שבועיים...] סיפרתי לה הכל, היא ממש התפלאה על אלעד שהוא ידיד ממש טוב שלה.. והיא ממש שמחה בשבילי על רון.
דיברנו עוד קצת.. היא סיפרה לי המון חוויות, מישהו התחיל איתה, איטלקי אחד חמוד בים ליד המלון, הם הספיקו לבלות שלושה ימים כי היא בדיוק הייתה צריכה לחזור ..
צחקנו עוד קצת והחלטנו לצאת היום לסרט בVIP למאמא-מיה, הסרט מתחיל בעשר אז החלטנו לצאת בשמונה וחצי כדי להסתובב ולבזבז כסף :P
אני:"אה.. עדן מסרה לך ד"ש"
עדי:"תמסרי חזרה.. מה איתה באמת?"
אני:"מושלמת, מחייכת.. החיים יפים כשאת בת 12.."
עדן צחקה , דיברננו עוד קצת ואז אמרתי לה שלום ויצאתי לכיוון הבית.
הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה רק שלוש וחצי.
הגעתי וראיתי את האוטו של אמא בחנייה, מוזר היא לא מגיעה בשעות כאלו בדרך כלל..
נכנסתי הבייתה והלכתי לחדר. נכנסתי ושמעתי בכי מהחדר הסמוך אליי, החדר של עדן.
יצאתי מהחדר והתקדמתי לכיוון החדר של עדן, הבכי רק הלך והתחזק, פתחתי את הדלת והתקדמתי לאט בחדר החשוך, הדלקתי את האור וראיתי אותה, את עדן מקופלת בתוך עצמה, מחבקת את ברגליים ובוכה, היא הרימה אליי את הראש וראיתי עיניים נפוחות מבכי. התיישבתי לצידה על המיטה ושאלתי:"נושי למה את בוכה? את רוצה לספר לי?"
עדן הסתכלה עליי במבט המום ושאלה :"את לא עצובה?"
אני:"לא, החיים יפים.. למה שאני אהיה עצובה?"
עדן:" לא את מטורפת.. את לא יודעת כלוםם?"
אני:"עדן את מתחילה להדאיג אותי.. מה קרה?"
עדן:" אוקיי.. או שאת מפגרת ואת עובדת עליי.. או שאת רציני לא יודעת כלום.." התבוננה בי, בוחנת את הפרצוף שלי.. מנסה לקלוט רמז..אני:"עדן [הרמתי תקול] כדאי שתתחילי לדבר ! אם יש משהו שאני לא יודעת את תגידי לי אותו עכשיו !!"
עדן:"או קיי את לא צ'כה לצעוק, סבתא מי.. סתבא מרים.. היא"
אמרה ואני קטעתי אותה:"מה קרה לסבתא מרים? תתחילי לדבר ברצף".
עדן:"סבתא מרים הלכה" אני:"מזתומרת הלכה? טסה לחו"ל ולא לקחה אותך, שוב..? בגלל זה את בוכה?"
עדן:" הלכה, הלכה, מה לא מובן? סבתא מרים מתה ! מתה !" צעקה.. ושוב בכתה
אני:"ממההההה????" אמרתי כלא מבינה..
אני:"איך זה יכו להיות? סבתא הייתה אישה בריאה.. היא הייתה עושה ספורט.. שומרת תזונה.. היא לא הייתה מבוגרת מידיי.. מה.? אני לא מבינה.. איך?"
עדן:"אוקיי.. קודם כל תרגעי, תנשמי עמוק ואני אספר לך כל מה שידוע לי......."
אני:"אל תגידי לי להירגע אני רגועה לגמרי.. דברי"
עדן:"לפי מה שהבנתי מאבא.. שהתקשר לפני שעתיים.. מצאו לסבתא גידול בראש.. היו שתי אפשרויות, או לבצע ניתוח.. שהסיכויים לצאת ממנו בחיים הם קלושים, אבל אם היא מצליחה לשרוד אותו כבר אין לה גידול, או לבצע בדיקות נוספות, אחרי הבדיקות מתחילים במסע טיפולים .. הטיפולים הם מאוד קשים וזה כמו "לחיות בסבל" אבא ודפנה, [אחותו] החליטו ללכת על הניתוח. בניתוח.. הרופאים נגעו במקום שהם לא היו אמורים.. והתוצאות הן בלתי הפיכות, סיימו תניתוח.. ותוך כמה דקות קבעו את מותה."
עדן דיברה בצורה בוגרת, ברצף ובסופו של דבר בכתה וחיבקה אותי, חיבקה אותי חזק.. ותוך כמה שניות, גם אני נקלעתי לתוך הבכי, בראשי העברתי סרט, שלי ושל סבתא.. היא הייתה הסבתא האחרונה שלי. אין לי עוד.
אהבתי אותה מאוד. נזכרתי בכל הפעמים שאני וגילי [בת דודתי] הלכנו לישון אצלה, היינו הולכות לסרט, היינו הולכות ביחד לים ולבריכה.. עשינו מזה כיף ביחד, איך הכל נגמר? איך? זה כ"כ לא פייר !
היא שמרה על עצמה ובסוף הגידול הזה מה שהרס הכל, מה עם סבא משה? מסכן. ומה עם אבא?
אני רק מאחלת לסבתא שבגלגול הבא יהיה לה הרבה יותר קל.
המשכנו להתחבק.. היא כבר הרטיבה לי את כל הסוודר עם הדמעות שלה .. לפחות היא איתי.. ועוברת איתי את כל הדבר הנוראי הזה.
מישהו דפק על דלתה של עדן, נפרדנו מהחיבוק ועדן פתחה את הדלת. אמא עמדה בפתח והתקדמה עלינו, גם היא עם דמעות בעיניים.
אמא:"רק אל תקחו את זה יותר מידי קשה,, תחשבו שעכשיו היא למעלה במקום יותר טוב".
עדן:"אני לא רוצה שהיא תהיה במקום יותר טוב.. אני רוצה שהיא תהיה כאן, איתנו !"
*** אני לא יודעת מה אתם חושבים על הפרק.. אבל אני ממש השקעתי.
מקווה שאהבתם ומחכה לתגובות, אם יש למישהו הערה.. הוא יכול לכתוב אותה.. אבל עם שם. ***
בבלוג זה
בכל הבלוגים
