היום בבלוג של אליזרין בזרוב.קום: אוסף שלם של קטעים פסיכיים על אמא שפורסמו פה בעבר!

הנה דגימה:

- לעבוד בחנות בגדים של פוסטמות יכול להיות מגניב! – הרהרתי, והחלטתי לנסות את מזלי.
"צריך להיות אחרי צבא בשביל לעבוד פה?" שאלתי, הפעם בעברית, שחס וחלילה לא תקשר באיזה אופן ביני ובין אמא שלי, שרק במקרה ליטפה לי את הבטן ["נגד כיוון השעון, שתעכלי טוב!"].
"לא חייבים דווקא" ענתה הבלונדינית. "איפה עבדת?"
"לאחרונה עבדתי בטלמרקטינג" עניתי, מנסה להשמע רצינית ככל יכלתי.
ואז אמא שלי התפרצה לשיחה. "כן, זרוביצ'קה שלי עבדה בטלמרטינג והתקשרה לאנשים, ועכשיו זרוביצ'קה החמודה הזמינה אותי למסעדה בכסף שהיא הרוויחה בעצמה! איזה יופי, נכון? זאת ילדה טובה, זרוביצ'קה שלי."
"'סתכלי, הנה בגדים!" אמרתי בהתלהבות והצבעתי לפינה המרוחקת יותר של החנות, במטרה להסיח את דעתה של אמא שלי ולגרום לה ללכת. ביניים המשכתי לנסות לסדר לי עבודה, בשאריות הכבוד שלא בדיוק נותרו לי. לחנות נכנסה האחראית והשתדלתי להציג את עצמי כשימושית ובוגרת וסקסית.
"...תראו, אני מוכנה לעבוד אחרי הצהריים מתי שיהיה נוח לכם..." הבטחתי, כשלפתע מאחורי נשמע ציוץ רם:
"זרוביצ'קה! לכי עם גב ישר!"
התקפה אחורית של יישור גב ידני היממה אותי לרגע.
תקעתי באמא שלי מבט תוכחה של "די, תפסיקי, את מפריעה". אבל היא רק התחילה לזמר ברוסית. "זרוביצ'קה! את נמר! זרוביבונת נמרונת, טרהלהלה, איזה חמודונת, זרוביבונת, את נמרונת שלי, איזה נמרונת, איזה חמודונת, זרוביבונת! כן, נכון את נמר? נכון? את נמרה!"
הבנתי את הטעות שלי. המבט שתקעתי בה היה מבט של "די-תפסיקי-את-מפריעה", והייתי צריכה לתקוע בה מבט של "Все, перьестань, ты мьешаеш".
"אתן שמעתן איזה ילדה טובה זרוביצ'קה שלי? הזמינה אותי לארוחה במסעדה, ליום ההולדת שלי! אנחנו אכלנו דג! ועוד מעט גם לזרוביצ'קה שלי יש יום הולדת!"
"לא. אין. לי." פלטתי בזעף.
"אוי, אל תדברי שטויות, יש לך יום הולדת! איזה ילד לא אוהב יום הולדת? תהיה לך עוגה! אנחנו נחגוג!"
בשלב זה ניסיתי לנקר את עיניי עם קולב.
המוכרת הבלונדינית הכוסית והאחראית הסתכלו עליי יחד והחליטו פה אחד – "אממ... מצטערת, את... אה... קצת צעירה מדי בשביל לעבוד פה." וזה עוד לפני שידעו בת כמה אני.

בשביל עוד מהחומר הטוב הזה, זרוב.קום הוא המקום.