מהראש למקלדת.

אני עוד לא תופס מה זה אומר,

מה כל התקופה הזאת אומרת,

למה הכל נגמר כשהוא הכי מדהים.

זה היומולדת עם הכי הרבה רגשות מעורבים שהיה לי עד עכשיו. בהמון תחומים.

וכמתנה לכולנו,

הבלוג סגור.

ואולי עדיף לי כך,

אולי דברים באמת ישתנו.

בטוח.

נ.ב.

אם מישהו קורא פה ומכיר אותי במקרה,

תגידו לי בבקשה.

זהו. נגמר.

מ... עכ... שיו.

המון דברים

מצחיקים, רציניים, עמוקים ופשוטים

שצריך לדבר עליהם, שרצוי לדבר עליהם, שאפשר דלבר עליהם, שלא נדבר עליהם, שעדיף שלא נדבר עליהם.

המון

הכל משתנה

הכל הכל

ומחר זה נגמר:

ה"קטין" וה"תלמיד"

והכנה ליום שאחרי.

אני כבר מחכה לנסיעה.

ויוצא ספר.

מתחילים להרגיש את הסוף מתקרב.

הסוף של כל המסגרות.

(ביניהן גם הסוף של הבלוג הזה)

אם זה חלום שהשכבה מחליטה שזה מגניב שנעלה כולם ערומים

אם זה חלום על טיול

אם זה בבית, אם זה בחו"ל,

אין ספק - החלומות חזרו.

זה הולך יפה עם זה שהשעון שלי השתגע ואני ישן גרוע.

ואת מופיעה בהם שוב וזה לא מוצא חן בעיניי,

מפני שניגשתי אלייך במציאות וביקשתי ממך יפה:

צאי מהם.

חלק ראשון:

רק ניסיתי לעזור לחבר ממוצא פרסי.

כשניסה לחזור לאיזור שממנו משפחתו הגיע הוא נדהם לגלות שכולם ברחו.

אז הוא חזר לישראל.

הוא סיפר לי שבאיראן מאשימים אותו ואת משפחתו בתמיכה באויב, ובארץ - בשהות בארץ עוינת.

הוא רק סיים את השמשפט וכבר ניידת משטרה אחרינו.

עזבנו הכל והתחלנו לרוץ, "לשם!" צעקתי.

חצינו כביש ראשי לצד השני והגענו למבנה המוכר עם השער הכחול.

טסנו לגג.

לשוטר היה אריה, והוא חיפש אותנו.

חוץ מאיתנו, כולם היו עסוקים בהכנות לאחד האירועים המרכזיים של השבוע (שהיה אמור להיגמר ב29/5).

דפיקה בגג. לא פותחים.

עוד דפיקה. דלת נפתחת.

"ממי אתם בורחים?" שאלה הקומונרית.

"השוטר עם האריה."

"הוא היה פה והלך"

חלק שני:

הגיע המופע.

זה ששיחק את האישה הרעה עשה דברים איומים ומטורפים

עם תפאורה פסיכית בכל הקומות

דברים שחורים מתעופפים

קולות, מראות, קריין שמדבר על איך אנשים מתו (למשל: פרות נגסו להם בגב)

ואנחנו, הצוות של השבוע (הצוות האמיתי, לא הצוות הרשמי) יצאנו למקום של הטיול.

וואו, איזה מקום.

מקום ירוק אדיר עם גבעות ועמקים, מקומות לעצור...

אבל המצלמה הגיעה לשם מתוך תיאורי האימה של המופע, והמקום היה די אפלולי.

לא הרגשנו שמש על העורף או על הראש, למרות שהיו בשמים שתי שמשות.

אחת - הרגילה שלנו, טיפה יותר כתומה ממה שהיא רגילה,

והשנייה - כחולה, מפיצה אור כחול-סגול-שטני, כאילו נוצרה בקללה.

היא הייתה יותר נמוכה בשמים מהכתומה.

"תגיד, ע"ע דיברה איתך על העניין?"

אני לא מכיר שום עומר ששם המשפחה שלה מתחיל בע', עידו זה שם של בן. ואין לי מושג על איזה עניין מדובר.

"לא נראה לי... מה...?"

"הסיפור עם המדריכים. בשביל מה לגרעין יש מדריך אם לא בשביל לפתור בעיות כמו מה שקרה לזה שהדרכתי איתו ועזב באמצע?"

לא ידעתי מה לומר, אבל כבר בגענו למעגל איפה שהצוות ישב והצטרפנו אליהם.

עומר ועידו היו חסרים.

לפני שהספקנו לדון ולהחליט לקום לחפש אותם, ראינו את מה שגרם לנו לתת לעצמנו כאפה למצח...

כולם, ט'-י"ב, באו אחרינו.

המקום שישבנו בו לא היה מוסתר, וקל במיוחד לזיהוי בגלל החולצות. הם מצאו אותנו והתקרבו.

שיט, חשבתי לעצמי, במקום כל כך גלוי השוטר יוכל למצוא אותי.

חלק שלישי:

עומר ועידו היו עם האנשים שהגיעו.

השמש הכחולה התחילה לשקוע.

זה היה כל כך יפה...

אבל משהו הסתיר חלק מהמראה.

התקרבתי לכיוונה וראיתי להקת רוק ענקית מתחילה לנגן.

העלים והצמחים באיזור "קושטו" בשלטים ובחריטות:
"ערב רוק סודי 2011" ; "רוק בירוק" ועוד.

היו גם כמה אנשים שבאו לצפות, ואחד מהם הציע לי מקום תצפית טוב יותר על השמש הכחולה ששוקעת.

הקומונרית, וזו שדיברה איתי קודם על ע"ע, דיברו מלא על ההכנות לטיול ועל הפער ביניהן לבין מה שקורה.

בעיקר הן דיברו על הכיסאות שתכננו להביא ולא הביאו, בטענה: "שב על הקרקע ותכין לעצמך מדורה, עצלן".

אני הלכתי לשבת עם זו שהלכה לאיבוד עד לא מזמן.

שתקנו.

המשכנו לשתוק, כרגיל.

לא היה לנו מה להגיד אחד לשנייה.

היא לקחה טוש וציירה לי משהו על היד. היה נדמה לי שזה לב. בראש שלי הוא היה ציני.

העיניים שלי בהו בלחי שלה, אולי מתוך עייפות.

בהו, בהו, ונבלעו פנימה, עד שמצאתי את עצמי במגרש ספורט גדול.

אני, חבר שלי והחונך, שטען שהוא מהיר יותר בריצה.

כשהבנתי שהם מתכננים לרוץ אלפיים, ולא ריצה קצרה, הצעתי להתחרות איתו אח"כ בריצת מאה מטר.

בזמן שרצו עשרות אנשים אלפיים, אני הייתי במרכז המגרש ועשיתי Push-ups (שכיבות שסמיכה).

המורה לספורט ניגש והטיח בי שאני עובד לא נכון מפני שכף הרגל שלי מאחורה לא ישרה וצריך להטות אותה יותר שמאלה.

עשיתי את זה, והתחלתי להרגיש את העייפות והכאב תוך חמש פעמים.

"נראה אותך עושה עשרים עכשיו!"

ועשיתי. עשיתי עשרים וחמש בלי הפסקה.

הייתי בשוק, כי זה באמת היה הרבה יותר קשה כמו שהוא אמר עם הרגליים.

"מי היה א. טיול?"

שאלתי את אותה אחת שדיברתי איתה קודם.

"אני... לא הבנת את זה?"

"ידעת שיהיה מופע רוק מטורף בשטח הנידח הזה?"
"לא... נראה לי כי הוא היה סודי..."

"לא ידעתי שמישהו יודע על קיומו חוץ מאיתנו"

אני בכלל רציתי לחלום עלייך.

אולי כי לפני שהלכתי לישון הייתי איתך כמה שעות.

ולא עם אף אחת מהדמויות שהופיעו בחלום.

והיה לי כל כך כיף איתך, כל כך טוב, כל כך בטוח ונעים.

בצורה אובססיבית קצת. אני מחכה כבר לפעם הבאה.

זה פשוט קשר ייחודי ומדהים כמו שלא היה לי אף פעם בחיים.

המקום אליו אני שואף תמיד, בניסוח הכל כך מדויק הזה שלך...

היה לי משהו קרוב לזה.

תקופה כזאת של שיחות והודעות מתוקות ורחוקות,

שנגמרה.

אבל איתך זה לא ייגמר.

מה יהיה עם הצבא?

איך לא הבנתי שמשהו לא בסדר תוך כדי החלום אני לא יודע.

היו כל כך הרבה רמזים שמשהו לא הגיוני, לא מציאותי,

אבל המוח שלי עושה עבודה טובה. הוא מצליח לעבוד על עצמו.

מתוך כל הדברים שעוברים עליי בזמן האחרון בחרתי לכתבו דווקא את זה.

אולי כי על הדברים האחרים יצא לי לדבר עם החברים בקרובים שלי.