יצא לי מצב שתקופת המבחנים נפלה לי די במרוכז, כך שכבר שבועיים אני בבית.
מחר חוזרת לשני מועדי ב'.
לא נורא בכלל.
אבל התקופת מבחנים הובילה אותי למספר תובנות.
והתקופה בבית הובילה אותי למספר תובנות אחרות.
קודם כל,
הבנתי שלמדתי ממש לא טוב בסמסטר הזה.
שוויתרתי לעצמי על מלא דברים. שעשיתי המון דברים ממש לא נכון.
פשוט למדתי בצורה שלא מתאימה.
אבל זה לא נורא. זה רק המסמסטר הראשון מתוך 6.
צריכה לקחת את עצמי בידיים. צריכה ללמוד איך נכון יותר ללמוד.
בעיקר צריכה להשקיע יותר. להיות יותר מאופסת. לקום כל בוקר ולא לוותר לעצמי.
לשבת על הדברים בבית, ולא לוותר לעצמי.
לא לעשות הכול בשניה האחרונה, לא לעשות הכול רגע לפני שאני צריכה להגיש או להגיע לשיעור.
ובעיקר לא לוותר על המטלות בבית ששולחים אותנו לעשות- גם אם אף אחד לא בודק אותם.
התקופה בבית גרמה לי להבין שאני לא מאושרת שם.
אני לא מרגישה מוגנת שם.
במשך תקופה, כל לילה הייתי חולמת שמנסים להרוג אותי.
כל לילה בצורה אחרת. כל לילה מישהו אחר.
והגעתי למסקנה שפשוט אני לא אוהבת להיות שם.
לא משנה שאני מנסה לשנות לעצמי דברים. לעצב לעצמי את החדר. להפוך אותו להיות שלי.
כלום לא עובד.
אני לא אוהבת להיות שם.
וזה לא בגלל האוניברסיטה, זה לא בגלל החברות, לא בהכרח גם בגלל הלימודים.
פשוט כי זה לא הבית.
חוץ מזה אין שם עשיה.
לא מצליחה למצוא עבודה, לא מצליחה לשלב עם זה עבודה.
אני פשוט תקועה.
אין משכורת. יש רק הוצאות.
ברור שיש סיבה לקום בבוקר, ברור שהלימודים מעניינים.
אבל זה שאין שום תנועה, שום תזוזה, שום דבר שהוא מעבר...זה קשה..
קשה מאוד לשלב שם עוד דברים אחרים...יציאות סרטים..חדר כושר
חייבת להתאפס על זה
חייבת לעשות דברים שהם לנשמה.
דברים שהם מעבר.. לפתוח קצת את הראש. ואת הלב.
דבר נוסף שמפריע לי שם, זה שכל יום יש שם תאונת דרכים.
פה יש ברוך ה' אולי פעם בשנה.
העיר הגדולה הזאת פשוט לא באה לי בטוב.
הסביבה שם מגעילה. הבניינים מכוערים.
אני לא מצליחה למצוא שם שלווה.
השבועיים בבית העלו בי מחשבות לוותר על התואר.
ברור שזה מחשבה מטופשת.
הלוואי שזה סתם משהו שיעבור.
הלוואי שאני אצליח למחוק את זה מהראש ולהתחיל להתאקלם שם מחדש.
שאני אצליח לקום בבוקר ולאהוב את הנוף שאני רואה שם.
מרגישה שהשארתי יותר מידי דברים מאחורה.
יותר מידי דברים שחשובים לי ואנשים שאני אוהבת נשארו רחוק מידי.
וזה לא נותן לי להתחיל שם נקי. זה לא נותן לי להתחיל שם בטוב.
לא מצליחה להרפות, להמשיך הלאה, ולאהוב את הסיטואציה.
אולי מתישהו יהיה טוב.
ואם לא...
אז נשאר רק עוד שנתיים וחצי...
ואז אם יהיה צריך אני כנראה אחזור הביתה.
בטח אני עוד אתגעגע לתקופה הזאת..
בנתיים רק בא לי לחזור הביתה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
