קודם כל תודה לכל המגיבים.

באמת תודה, חפה מקריזה ומציניות.

אנחנו שתיים. שכותבות.

חברות טובות. כבר שנים.

שתינו איבדנו אח.

במקרים נפרדים ובזמנים שונים (שנה וחצי בין לבין), אבל לאובדן מכנים משותפים רבים משלו.

ואם בציניות עסקינן - רוב רובו של הפוסט הקודם מתאר את רגשותינו מהשנים הראשונות, (למעט כמה משפטים שעדיין לא פוצחה התגובה הנכונה להם),כשכל דברי הניחומים יכולים להקפיץ את הפיוז. ובאמת אין שומדבר ש'נכון' להגיד. מה גם שאנו מעידות רק על עיסתינו. אין הכללות.

הכל נכתב ממקום חזק יותר ושלם יותר.

וכן, ציני יותר.

מבינות גם ת'קושי של הצד המנחם.

הזדמן לנו להיות גם שם לדאבונינו.