החוק האחד והיחיד של היום הזה הוא שהוא מתחיל בלי שום רמז לבאות המחרידות שיעטפו אותו ואת אלה שאחריו.

אתה נמצא בכלל במקום אחר. טרוד ועסוק בקטנות היומיום האוויליות שלך ואין לך שום מושג שהנה תכף ומיד אתה הולך לקבל את השיעור בפרופורציות של החיים.

אתה יכול לקום לבוקר שגרתי ורגוע, להתפנק על הקפה, או לחילופין בדיוק להיכנס הביתה מיום עבודה מתיש וכל כך לשמוח שהוא כבר מאחוריך. ואז זה בא.

צלצול הטלפון או הדפיקה על הדלת, או זה שמחכה לך מאחורי הדלת בתוך ביתך שלך, ועיניו כבר כבו, פניו כאילו איבדו רוח חיים.

מאותו רגע מידרדרים לך החיים במדרון אינסופי, תלול ומסוכן.

תסריט שגם בהתקפי החרדה הפרועים ביותר שלך, גם ברגעי היצירתיות המעולים ביותר שלך, לא תגיע לאלפית הנגיעה בו.

ולהתמודדות הזו, עם העתיד המאד ספציפי שממתין לך מעבר לפינה, אף אחד, בשום בית ספר, לא עשה לך קורס הכנה, לא הכשיר אותך, לא העניק לך את הכלים,  כדי שיהייה לך קצה קצהו של מושג, מה עושים עם זה לעזאזל.