מה לכתוב? מאיפה להתחיל?

איך מתחילים בכלל לפרק למילים כתובות שבע וחצי שנים של מחשבות? של געגועים? של שינויים? של זיכרונות? של דמעות? של כאב? של שמחה?

כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה השתנה.

אם היית נכנס עכשיו לקפה בטח היית בשוק. ובטח גם לא.

כי גם אם אתה לא מכיר מפה, אתה בטח מכיר משם, וקיומך אינו חדל, והיעדרותך הופכת את נוכחותך חזקה אף יותר.

איתך איבדתי אותך, איתך נחתתי לתחתיות, איתך למדתי להתגבר, איתך חזרתי לחיים, ובלי משים, מתוך הכאב הנורא, הפכת למקור של כח.

פרצת את הדרך אל עצמי, הולכת אותי למחוזות חדשים, חלקם אפלים, חלקם עמומים, ועם הזמן שפכנו יחד טיפות אור זהירות בחשיכה, ופילסנו דרך, פנימה, והחוצה, ולמעלה, ולמטה, ועברנו סיור מודרך בנבכי הנשמה המצפון והזיכרון, והצלחנו לסלול לנו נתיב, ולזהות תמרורים, ולהימנע מבורות, ולפעמים גם לא.

וכל זה לא היה קורה אם הייתי באמת לבד. מבלי הליווי הצמוד שלך. ללא התחושה - גם אם לא הייתה ממש מודעת - שאתה לא עוזב אותי לרגע.

היום גיליתי שפרפרים לבנים מזכירים לי אותך. והבנתי שאולי בדמותם אתה מעופף סביבי, ואלי, ויוצר הילות של הגנה, ומעגלי אנרגיה, שמאפשרים לי להמשיך.

והבנתי גם שכל פרפר לבן הוא סוג של דרישת שלום, או של חיבוק, או הושטת יד לעזרה, או סימן, שאתה כאן.

וכל שנותר לי לאחל לעצמי, מתמצה בברכות של פרפרים לבנים, שימשיכו להקיף ולעטוף ולרחף ולרפרף ולהחזיק אותי חזק, שלא אפול, ולעזור לי לצמוח, ולשמוח, ולאהוב, וגם להתגעגע, ולהיזכר, בחיוך הלוואי.

נשיקות לך פרפר לבן פרטי ואישי שלי.

(יולי 2008)

יכול להיות שמחר שוב אזכרה?

יכול להיות שהפעם אני לא מגיעה???

יכול להיות שגם אחרי שמוֹנה שנים (שמוֹנה שנים? אלוהים, שמוֹנה!!!) לא תמיד יודעים איך מרגישים?

או מה מרגישים?

הייתכן שגם אחרי שמונה שנים זה לא ממש ברור העניין הזה? (למרות שהוא כבר מאד ברור וחד משמעי ובלתי הפיך לכל הדעות?)

יכול להיות שלכל אחד אחר במצבי יש דעות מוצקות? רגשות מוצקים? כאב מוצק נטול רחמים עצמיים?

יכול להיות שאחרים לא חווים ניתוקים? ניסיונות נואשים להיאחז בזיכרון ההולך ורפה? מצפון נוקף ונוקם? סימני שאלה באשר לתחושותיהם?

יכול להיות שיש מישהו שלא מת מפחד לחשוב על זה, אבל באמת לחשוב? כולל הכול?

יכול להיות שיש כל מיני סוגים של צחוק?

יכול להיות שהדמעות עדיין תמיד מגיעות בלי הזמנה מראש ותמיד בעיתוי הכי לא מתאים?

יכול להיות שזה המרחק? החיים החדשים בארץ חדשה? הניתוק המנטאלי הכללי? ואולי שילוב של הכול מהכול?

יכול להיות שבאמת זה קרה ונשארתי קטועת אח?

יכול להיות שהיה יכול להיות אחרת?

שיכולנו להישאר שלמים?

שיכולת להיות דוֹד מציאותי ולא רק סיפור, תמונה או סרט וידאו ישן,  גם לאחייניות שלך שאתה לא מכיר? ואולי אפילו אבא, לאלה שגם אתה וגם אנחנו וגם כל השאר כבר לא יזכו להכיר?

יכול להיות ששמונה שנים זה לא מספיק זמן בשביל לארגן כמו שצריך את כל הסלט המטורף הזה?

יכול להיות שגם מאה שנה זה לא מספיק זמן?

יכול להיות שלאחרים אין כל כך הרבה שאלות?

יכול להיות שזה בכלל לא משנה מה לאחרים כי ככה אני וזהו?

יכול להיות שאין חוקים ואין כללים שאני יוצאת בהם מהכלל, ואצל כל אחד זה רק כמו שאצלו וזהו?

בטח שיכול להיות.

אני הרי כבר לגמרי יודעת שזה יכול להיות.

אני גם יודעת שאין אחרים במצבי, רק במצבם.

אבל איך יכול להיות שאת כל זה אני יודעת ועדיין שואלת את כל השאלות הטיפשיות האלה?

כי אם מישהו יגיד לי שזה לא יכול להיות, אז איך לעזאזל לי זה עדיין קורה???

סליחה שאתמול עסקתי בימי הולדת של אחרים ולא בשלך.

סליחה שכמעט שכחתי למרות שממש ובאמת שזכרתי מראש.

סליחה כי אם זה היה הפוך אתה בטח לא היית שוכח. אין מצב.

סליחה שהיו צריכים להזכיר לי.

סליחה שגם אחרי התזכורת, הבית הילדים ואירועי ה'וויקאנד' בכל זאת שאבו אותי אליהם בוואקום.

סליחה שאני מקדישה לך זמן יומולדת באיחור של יום.

סליחה שרק היום אני קולטת בן כמה יכולת להיות.

סליחה שהמציאות והיומיום בסוף באמת יותר חזקים מהכול קיבינימאט.

וסליחה שאני יודעת שהמציאות הנחושה הזו היא גלגל הצלה ממנו אסור שיברח האוויר, כי אז גם אני לא ממש אוכל לנשום.

מקווה שפתחת שולחן עם החבר'ה אתמול אחי היקר, ושהיה שם אוכל טוב ומוסיקה טובה.

חברה טובה בטוח שהייתה לך כי הרי אלוהים לוקח את כל הטובים.

איך לא ידענו על זה קודם....

החוק האחד והיחיד של היום הזה הוא שהוא מתחיל בלי שום רמז לבאות המחרידות שיעטפו אותו ואת אלה שאחריו.

אתה נמצא בכלל במקום אחר. טרוד ועסוק בקטנות היומיום האוויליות שלך ואין לך שום מושג שהנה תכף ומיד אתה הולך לקבל את השיעור בפרופורציות של החיים.

אתה יכול לקום לבוקר שגרתי ורגוע, להתפנק על הקפה, או לחילופין בדיוק להיכנס הביתה מיום עבודה מתיש וכל כך לשמוח שהוא כבר מאחוריך. ואז זה בא.

צלצול הטלפון או הדפיקה על הדלת, או זה שמחכה לך מאחורי הדלת בתוך ביתך שלך, ועיניו כבר כבו, פניו כאילו איבדו רוח חיים.

מאותו רגע מידרדרים לך החיים במדרון אינסופי, תלול ומסוכן.

תסריט שגם בהתקפי החרדה הפרועים ביותר שלך, גם ברגעי היצירתיות המעולים ביותר שלך, לא תגיע לאלפית הנגיעה בו.

ולהתמודדות הזו, עם העתיד המאד ספציפי שממתין לך מעבר לפינה, אף אחד, בשום בית ספר, לא עשה לך קורס הכנה, לא הכשיר אותך, לא העניק לך את הכלים,  כדי שיהייה לך קצה קצהו של מושג, מה עושים עם זה לעזאזל.

קודם כל תודה לכל המגיבים.

באמת תודה, חפה מקריזה ומציניות.

אנחנו שתיים. שכותבות.

חברות טובות. כבר שנים.

שתינו איבדנו אח.

במקרים נפרדים ובזמנים שונים (שנה וחצי בין לבין), אבל לאובדן מכנים משותפים רבים משלו.

ואם בציניות עסקינן - רוב רובו של הפוסט הקודם מתאר את רגשותינו מהשנים הראשונות, (למעט כמה משפטים שעדיין לא פוצחה התגובה הנכונה להם),כשכל דברי הניחומים יכולים להקפיץ את הפיוז. ובאמת אין שומדבר ש'נכון' להגיד. מה גם שאנו מעידות רק על עיסתינו. אין הכללות.

הכל נכתב ממקום חזק יותר ושלם יותר.

וכן, ציני יותר.

מבינות גם ת'קושי של הצד המנחם.

הזדמן לנו להיות גם שם לדאבונינו.

 "מירושלים תנוחמו..." - איך בדיוק ירושלים אמורה לנחם אותי פה בכל העסק הזה??? ואני עוד ירושלמית. מלידה.

"שלא תדעו עוד צער..." - זה בדיוק מה שצריך לשמוע אדם שחרב עליו עולמו.

שיכול להיות יותר גרוע...

"תשמרי על ההורים..." - אשמור בטח שאשמור, ממש הייתי צריכה הנחיות. כאילו לא הבנתי מהדקה הראשונה של כל הסיפור הזה שקודם כל ולפני הכל אני צריכה לשמור עליהם.

ממה? אלוהים יודע. הרי כשבאמת היה צריך לשמור, ברגע האמת הנוראי, כולם שברו שמירה.

ומי ישמור עלי?

ואיך פתאום הפכה אותי הסביבה מנשמרת לשומרת?

מבחן הזמן מלמד (תודה לאל) שהתמזל מזלי. לא שלא הפכתי ליותר שומרת,על זה אין ממש שליטה, אבל במקביל המשכתי להיות הילדה של אמא ואבא, שלא החליטו על היפוך תפקידים באופן חד צדדי וחד משמעי, ודווקא נשארו בתפקוד הורי מלא, כמו שאני מכירה מ'החיים שלפני'.

"את צריכה להיות חזקה עכשיו בשביל ההורים"  - עכשיו - בסדר, אני מבינה. ואחר כך מה? יעבור להם?

"הזמן יעשה את שלו..." - המשפט נזרק לאוויר במגמת ניחום, אבל איפה הנחמה?

הזמן אכן יעשה את שלו.

הוא לא ממש יתחשב ברצונותיי. או במשאלות ליבי. הוא פשוט יעשה את שלו. על פי חוקיו הנסתרים והעלומים.

או שיהייה פחות גרוע, או שיהייה יותר גרוע, או שיהייה גם וגם.

וגם אם המצב ילך וישתפר, שום דבר לא יעקור את הגרזן שהונחת במהלומה על הלב ושיסע אותו לגזרים.

"יומולדת שמח" / "חג שמח" / "שנה טובה" - כאילו דא?

כל המשלבים בסיפורי המשפחה שלהם את צמד המילים "אח שלי" או את התרכיז "אחי" - בסדר. מכירה. לא חייבים לנקר עיניים.

כל ביטוי הכולל את הטיית השורש מ.ו.ת -

משך זמן רב לא יכולתי לסבול אנשים סביבי שמכריזים כמה הם מתים.

מתים מרעב, מתים מצמא, מתים לצאת לחופש, מתים שיגיע הסוף שבוע, מתים לראות איזה סרט טוב, מתים לישון, מתים ללכת לרקוד, מתים לצאת לטיול, מתים לנסוע לחו"ל, מתים לקנות מחשב חדש, מתים להחליף את האוטו, מתים שהקיץ יגיע. בעיקר אלה שבא להם למות. מתים לחיות.

בדרך כלל דמיינתי לי דרכים מאוד יצירתיות איך לסתום להם את הפה.

אף פעם לא ניסיתי לסתום להם אותו באמת.

והיום אני בעצמי יכולה למות מעייפות.

"חייבים לחזור לשגרה" - למה אני חייבת לחזור כל כך מהר? לא מספיק לי שבוע, לא שבועיים ולא חודש.

ייקח לי הרבה מאוד זמן לחזור לאיזושהי שגרה. וזאת בטוח לא תהיה השגרה של קודם.

"הוא היה רוצה שתהיי שמחה" - מאיפה לעזאזל אתם יודעים? הכרתם אותו? הוא סיפר לכם לפני מותו על רצונותיו שלאחר מותו? אולי קיבלתם מסר מהעולם שמעבר. וואו, תודה, עכשיו אני כבר לא עצובה.

"אבל עברו כבר 7 שנים לא?" - עברו. איך באמת אני עוד מעיזה להזכיר את העניין, או לספר עליו, או לשדר קושי?

"זה לא מגיע לך" - למי זה כן מגיע?

"חבל על מי שמת" - מה שנכון, חבל זה אנדרסטייטמנט, אבל מי צריך תזכורת?

"את מעשנת יותר מאז המקרה?" - אח שלי מת. זה מקרה.

"מה קרה?" - כשאת נתפסת ברגע של דיכדוך, בהייה, הצפה או סיבוב של הסכין בלב.

מה קרה? את לא יודעת מה קרה???????

"יש לך עוד אחים?" - אני עונה שכן ומיד שומעת אנחת הקלה ו"אהה יופי".

נכון זה נהדר, איזה מזל שיש לי עוד. ככה זה פחות נורא. יש לי  spare. שמחה שרווח לכם.

והזוכה העומד בראש רשימת המשפטים המיותרים הוא כמובן -

"כמה אחים אתם?" - כבר כמעט 8 שנים, וגם אם סיגלתי לעצמי איזהשהוא סוג של תשובה, אני עדיין מייחלת לאיזה אליעזר בן יהודה עדכני, שיוציא את השאלה הזאת אל מחוץ לחוק.