המקום הזה מתקדם בלעדי.

אני מתחילה להרגיש זקנה.

פתאום סלנג שאני לא מזהה, יוצא לי להגיד משפטים כמו "זה מה שכל הצעירים עושים היום" ואלוהים שבשמים, אני עוד טיפשערה.

ולעניין שלשמו נתכנסנו אני, אפס קוראי וההחלטה לכתוב כאן:

אני כבר לא יודעת כלום.

אני מרגישה כאילו איבדתי שליטה.

והעניין המוזר הוא שאני חושבת שזה קרה מזמן, מאוד מזמן, שנים אפילו  - ופשוט פספסתי את זה.

נתקלתי בעבודה שהגשתי פעם על דיכאון קליני.

כיתה ט', ביקשו שנכתוב עבודה על כל מה שנרצה ואני בחרתי בדיכאון קליני (רעיון שהתגלגלתי אליו ממודל האגו הפרוידיאני להפרעות אכילה ומשם להרגשה שעל מנת להצדיקה החליטו שהיא מחלה), יותר מדי דברים שם נשמעו מוכרים. ואני לא קופצת למסקנות, כי גם כשמסתכלים על הסיפטומים לסוגי סרטן שונים אפשר לזהות דימיון לחיי היום -יום שלנו (היי! גם לי כואב הראש!!!  יו! גם אני יכולה להפוך חמצן לפחמן דו חמצני!), אבל אני חייבת לומר שזה מדאיג.

יש מין תחושת ריקנות, חוסר משמעות, אין סיבה לחיות אם אין סיבה למות. והחלק העצוב הוא שאני מחפשת את הסיבה הזו בדמויות רנדומליות של גברים מלאי הבטחות. כאלה שממשים אותן, בדיעבד, בזרועות חברותיהן האוהבות. או שבמקרה של עומרי - מנסים לממש אותן בזרועותי עד שאני מוצאת ואף מרחיקה גם ללהמציא חסרונות עצומים בהם. אז מה עושים? למען האמת, אני לא יודעת, ולראשונה בחיי גם לא לחוצה לדעת (או לפחות כך אני אומרת לעצמי). אבל כרגע המפלט המבטיח ביותר הציג את עצמו בדמות כתיבה. אני הולכת לעשות כמנהג בנות 6 שגילו את יכולתן לשרבט צורות בעלות משמעות ולהכריח את עצמי לכתוב יומן.

זה לא שלא ניסיתי בעבר אבל אז הסיבות היו אחרות... רציתי לפרוק, רציתי להיות מסוגלת להגיד שאני כותבת יומן. רציתי שמישהו יקרא אותו ובעיקר ניסיתי להרשים אנשים לא קיימים. עכשיו אני רוצה פשוט לתעד, פשוט לנהל תמונה מסודרת של חיי. החלטות שאני לא מצליחה להגיע אליהן, הגיגים שאולי במבט מרחוק ולאורך זמן יבהירו לי מה פה קורה פה ובאותו נושא - לא איכפת לי מה יגידו, לא איכפת לי מה יחשבו. חייתי בהשראת הפחד הזה, הכמיהה הזו, 19 שנים ואני לא מבינה למה. ואת צורת החיים החדשה הזו לפיה אני עושה מה שבראש שלי כל עוד זה לא פוגע באף אחד אחר אני מיישמת כבר כמה ימים בהצלחה מפתיעה. לעיתים אני עוד נופלת אבל בסה"כ השינוי מרענן ונעים.

ועל כן - ממחר מחברת.

עם מקום קטן לתאריך למעלה, ספירלה עשויה פלסטיק צבוע תכלת ועט תואם.

אולי אז אפילו כתב היד שלי יחזור לקדמותו.

שניפגש בימים טובים יותר.

או אפילו עדיף - בדרך אליהם.