lost in colors

הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיני והבטתי מבעד לתריסים הסגורים,

זה זוהר לבן של יום נטול צבעים. השמיים בהקו בלבן מצמרר,ומבעד לקרעי העננים יכלתי לראות את השמש ,כולה עטופה בדוק חלבי שאיפשר לי להביט ישר לתוכה בלי למצמץ.

תמיד כשאני מתעוררת לימים לבנים,פחד ואי שקט מתעוררים אצלי באיזשהי פינה בין ההיגיון לרגש. בשנייה אחת ,כמו ברגרסיה אכזרית,החרדה חוזרת,והדבר היחיד שבא לי לעשות זה להתחפר עמוק בתוך השמיכות,לכסות את עצמי בלפחות מיליון שכבות ולחכות שהלילה יגיע. אז...אז אוכל לזחול לאטי,סנטימטר סנטימטר אל מחוץ לבור. 

בהתחלה עיני יתקשו להתרגל לאור המלאכותי של הניאון,אך לאחר שאכין לעצמי כוס תה רותח,ואבהה בתקרה דקות ארוכות בעוד עשן מסתלסל מבין שפתיי,פתאום ההבנה שהיום כבר מאחורי תכה בי.

חיוך קטן יתפשט בלבי, חיוך מלא צבע, כי אני יודעת שזה בסך הכל עוד יום,יום לבן.