תמיד כשאני נקלעת איכשהו למפגשי משפחות של אנשים אחרים,
אני מתבוננת מהצד.אני יודעת שאין לזה שום קשר אליי,
אצלי אין דבר כזה אירועים משפחתיים,מעולם לא היה.
הדבר היחיד שקישר אותי לאנשים שלפעמים חלקתי איתם אותו חלל דירה,היה קשר דם אקראי .שותפים לגנים דומים ושמות משפחה זהים.
יש לי אמא,יש לי גם אבא ואפילו אח ואחות,אבל הקשר בינינו מקרי לחלוטין.זה לא דבר רע ולא דבר טוב.
זה לגדול עם משפחה אבל ללא בית,
זה להיות קרוב לאנשים,אבל עם זאת רחוק שנות אור.
אני חושבת שבסופו של דבר זה השורש להכל.
לא למדתי מה זה בית,המושג הזה לא אומר לי דבר חוץ מחלל שבו ניתן לאכסן את הדברים שלך וגם זה רק מדי פעם.
יש לי חור קטן שמסתיר שנים של אובדן בחלל הריק,כי תמיד ידעתי שבסוף של השביל בו אני פוסעת, אין לי לאן לחזור.מעולם לא יצרתי מקום שאני יכולה לשוב אליו כשהדרך הופכת לארוכה מדי.
הדרך הפכה להיות הבית,כשכל חפציי ארוזים בתיק על הגב. ככה זה פחות כואב,לא נותר מה לאבד.בעצם אף פעם לא היה.
הייתי רוצה לשים לעצמי למטרה- לבנות בית.שלי. אבל התמונה מטושטשת,והחלום נראה רחוק מדי בשביל שתיי ידיי הקצרות המושטות לתפסו.
הלוואי היו לי שורשים,חזקים,איתנים,כמו שורשי עץ עתיק. אך אני קנה סוף בנהר,מתנדנדת הלאה והלאה ,בלי שליטה על רצונה של הרוח.