החיים ע"פ אדוי

היא לא באה. ויותר מזה,היא נעלמה לי. נעלמה לתמיד,אני חושבת.

מוזר ככל שזה יישמע,רציתי שהיא תעלם.

היה לי זמן לנוח,לחשוב על הכל בצורה ברורה יותר ולנסות להבין מה אני רוצה.

אז בצעד נועז,הפסקתי לעבוד והדבר הראשון שהבחנתי בו היה שהרבה יותר קל לי בלי ש"המנהלת" יושבת לי על הראש.

כשהיא התקשרה אחרי שיעור אזרחות,הדבר היחיד שעבר בראשי היה:"אל תעני". "מה שלא יהיה,אל תעני."

אבל אני מטומטמת ולה יש מין כוח מוזר עליי. צלצול ראשון-חושבת,צלצול שני-יודעת , שלישי? עניתי.

היא קוראת לי "דיווה" למרות שקוראים לי אדוה,בהתחלה שנאתי את זה כי זה לא נכון לגביי,אבל כניראה בגלל שזה בא ממנה,שתקתי.

בכל אופן,עניתי והיא רצתה לעבור איתי על סידור עבודה,סירבתי לכל יום בשבוע וגם בסופ"ש.

היא,כניראה מבינה מה קורה,מוציאה נשיפה ושואלת:"את רצינית?" החזרתי לה באותו מטבע:"כן,ואת?"

היא:"אה,אוקיי...הבנתי."

אני:"מה בדיוק הבנת?"

היא:"יש לך אימונים"

אני:"נכון. ולך יש לימודים להשלים"

היא:"זה לא אותו דבר"

אני:"מה ההבדל?"

היא:"אני קיבלתי את ההזדמנות שלי דיווה,אל תעשי את אותה טעות."

אני:"טוב,אימא."

היא:"איפה את?"

אני:"בביה"ס"

היא:"לומדת?"

אני:"מנסה..."

היא:"טוב,תתקשרי אליי כשיימאס לך לשחק בתלמידה."

השיחה נותקה.

לפעמיים בא לי פשוט לחנוק אותה. המילים שלה תמיד נתקעות לי כמו עצם בגרון וזה משגע.

מטריף לי תשכל הדרך שבה היא מדברת אליי.

כשהיא רוצה משהו זה תמיד בטוב טעם ובדרך פלרטטנית וכשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה...

המבט שלה יכול להפחיד זאב.

ולא את זה מ"כיפה אדמה".

בכל אופן,כמו שאמרתי מקודם,בצעד נועז זה,נעלמתי לה באותה הדרך שהיא נעלמה לי.

ואני מקווה לא לחזור אחורה.יש לי בגרויות לסיים וכדורסל לשחק.

אני צריכה לחזור לעצמי,למי שהייתי לפני שכל הבלאגן הזה של העבודה התחיל.

אני,בשונה ממנה,יודעת לפרוש בשיאי ולא,אני לא אפספס את ההזדמנות שלי ואני משחקת בתלמידה.

אני תלמידה,זה חלק ממני ואני צריכה לחזור למסגרת.

השאיפה היחידה שליזה שאני מקווה שזה לא מאוחר מדי בשבילי.

דיווה.