ההתפוררות הייתה מתמשכת והסוף היה צפוי מראש, הבעיה בבני אנוש היא שהם פשוט מעולם לא ראו את מה הגלוי להם. ולא, למרות כל מה שחושבים עלינו אנחנו לא האנשים הרעים פה, בכלל לא. אנחנו פשוט הבנו כמה מגוחך היה להילחם בחזק מאיתנו, בכוחות שעליהם אין לנו כל שליטה. מכירים את הביטוי "אם אתה לא יכול לגבור עליהם-תצטרף אליהם"? וזה בדיוק מה שעשינו. רק זירזנו את בואה של האפוקליפסה.
העולם הזה, כפי שכולנו הכרנו אותו היה חייב ליפול.
סטארס היל היה מקום מקסים, ירוק ופורח. כל אחד היה מתאהב בו. רחוק מעיניים חטטניות, בין גבעות ועצים גבוהים הייתה חומה מאבן, ובגשם השוטף תמידית את האזור היא הייתה תמיד קרה ואפורה. וזה היה נהדר, כי כך בדיוק קייט אותה בדיוק כפי שהיא אהבה את המקום הזה כולו. היא הגיעה עם מכוניתה לשער השחור ונכנסה דרכו בלחיצתה את הקוד הנכון על האינטרקום. היא החנתה את המכונית הטויוטה השחורה בין פורד אפורה ונוצצת וסיטרוין לבנה מתפרקת למחצה. השילוב ביניהם הצחיק אותה, והיא נכנסה במצברוח טוב אל המבנה הראשי, העשוי גם הוא מאבן. היא בירכה בבוקר טוב כמה מהאנשים שנתקלה בהם בדרך למעליות, נכנסה למעלית ריקה וסקרה את הלוח שעליו היו מסודרים לחצנים ממסופרים מאפס עד שמונה. היא לחצה על 4, ולאחר מכן על 8 ואז על 1 ואחרי הספרה האחרונה, 3, המעלית התחילה לרדת לעומק של כחמש עשרה מטרים. דלתות המעלית נפתחו בפניה כשהיא הגיעה לקומה הנחוצה לה והיא יצאה אל מסדרון בצבע כחול חיוור מאוד, בו היא התקדמה עד שהיא הגיעה לדלת איתנה למראה בצבע שחור. היא שוב הקישה, קוד שונה הפעם באינטרקום ולחצה את האצבע המורה שלה במקום המיועד לכך ולאחר מכן פתחה את הדלת בקלות ונכנסה אל המעבדה הגדולה שהייתה מקום עבודתה, כך היא העדיפה לקרוא לזה, בשנים האחרונות.
"היי קייט" בירך אותה כריס הולדר בעודה ניגשת לתא שלה בחדרים המיועדים לצוות ולובשת את חלוקה הלבן.
"היי" היא חייכה אליו בלבביות ולאחר שיחה קצרה ניגשה לעמדה שלה ששם כבר עמד שותפה תמידי לעבודה, שאותו היא אהבה כאילו היה אחיה וזה הגיוני. אחרי הכל יצא להם לבלות הרבה מאוד זמן ביחד במשך אותן שנים אחרונות בהן קייט שייכת כל כולה למקום הזה.
"כמה זמן אתה כבר נמצא פה?" היא שאלה אותו כשהגיעה לשולחן גדול ועליו מבחנות רבות עם נוזל מבעבע בצבע כתום בהיר, קופסאות פלסטיק קטנות ושקופות עם חומרים בשלל צבעים בתוכן ואף מסמך שבן כנראה שכח ברוב פיזורו להכניס למגירות.
"משש בבוקר" הוא ענה לה, בלי להעיף בה מבט. כל כולו היה מרוכז בטפטפת אשר דרכה הוא הוסיף חומר כחול ונוזלי כלשהו למבחנה עם הנוזל הכתום. לאחר שסיים הוא לקח טוש שחור, כתב על מדבקה לבנה "GHF5T" והצמיד את המדבקה אל המבחנה, ולאחר מכן החזיר את המבחנה למקום.
"שינויים כלשהם או שאנחנו ממשיכים בעבודה של אתמול?" היא שאלה אותו, לא מתרגשת מהאדישות שהפגין. היא ידעה טוב מאוד שהוא בן אדם כזה. הרבה מאוד מהצוות היו אנשים כאלה.
"תמשיכי את מאיפה שהפסקת אתמול. אני עדיין נחוש מדעתי לגרום לזבל הזה לעבוד" הוא אמר והעיף את מבט מהיר במסמך המודפס שהיה על השולחן וקייט, בידיים מכוסות בכפפות, ניגשה לעבודה.
"הצלחת?" היא שאלה אותו בזמן שהם שתו קפה על המרפסת הגדולה בשעות הצהריים המאוחרות.
"לא" בן ענה לה קצרות ולקח שאיפה גדולה מהסיגריה שבין אצבעותיו "זה היה רעיון מיותר כנראה".
"אל תגיד את זה. חשיבה יצירתית זה חשוב..."
"כן, בפעם האחרונה שהייתי יצירתי אימא שלי תלתה את עצמה" הוא קטע אותה בקול מחוספס.
קייט שתקה למספר דקות, עד שעישנה עד הסוף את הסיגריה שלה ואז קמה מכיסאה, עקפה את השולחן סביבו ישבו, נעמדה מאחורי בן והניחה ידיים על כתפיו הרחבות.
"מה?"
"יוצא לך מדיי פעם... לחשוב על מה יקרה אם..." היא התחילה אבל הוא הבין אותה גם מבלי שהיא תסיים את המשפט.
"יהיה טוב" הוא ענה לה. התכופפה והניחה את סנטרה על כתפו הימנית.
"כי לפעמים אני ממש פוחדת" היא לחשה לו.
את ארוחת הערב שלה היא אכלה בחדר האוכל המפואר שהיה מיועד לצוות המעבדות שבארגון והקשיבה לפיט שהתווכח עם טום ואנחל על קבוצת הבייסבול הכי טובה, אך היא לא באמת התרכזה בשיחתם למרות שבדרך כלל היה לה קל מאוד להשתלב בשיחה עם גברים על כל נושא שבעולם.
היא הסתכלה על פיט, על התנועות שלו, על ההבעה הרצינית שהייתה בפניו כשהתווכח על בייסבול, כאילו זה הדבר הכי גדול שאי פעם לקח בו חלק. ליבה נכמר על כשחשבה על זה. החספוס המסוים שלו ויכולת ריכוז פנומנאלית ברגעים מסוימים הפכו אותו לגבר הכי מושך בעיניה בשילוב עם הרבה תכונות אחרות שאהבה בו.
זה הדהים אותה שאפילו אחרי קשר של שנתיים היא עדיין התרגשה כל פעם מחדש ממחוות קטנות ולא חשובות במיוחד מצידו. קייט חשבה על הלילה האחרון שבילתה לבד משום שהוא נשאר לעבוד פה, מסור לגמרי למטרה שלשמה כולם התכנסו כאן. מסור עוד יותר מאחרים. החיסרון שלו לא נתן לקייט להירדם והיא רק שכבה במיטה רוב הלילה, עסוקה במחשבות. עסוקה בדמיונות. רק אתמול היא קלטה את מלוא המשמעות של מה שהם עושים פה, ואת מה שהם מנסים לעשות. רק אתמול היא הבינה בעצם מה זה אומר מבחינתה, ומבחינת עוד הרבה אנשים כמוה. רק אתמול המחקר המטורף הפסיק להיות מבחינתה "פרויקט", אלא היא בחנה מחדש את דרך החיים אליה הורגלה בשנים האחרונות וחשבה על ההשלכות האמיתיות של הצלחתם.
היא הייתה ממשיכה להרהר בזה עוד שעות רבות אילו טום ואנחל לא היו יוצאים מהחדר. אז, ורק אז, פיט שם לב לדאגה הרבה שהצטיירה על פניה.
"הדאגה שלך מצטיירת בניגוד גמור לאווירה השמחה ששוררת פה לאחרונה" הוא אמר לה "כולם אופטימים מאוד בקשר להצלחה קרובה מאוד בניסויים" הוא המשיך. ראו עליו שהוא בהחלט היה חלק מהכלל אשר צהל על אותה ההצלחה.
"אתה באמת לא מבין מה זה אומר?" היא ענתה לו, במידה מסוימת של גסות בקולה.
"היי, את. מה יש לך פתאום?"
"לא יודעת. אולי אני סתם מפחדת יותר מדיי מלהעיף את כל העולם לעזאזל. קורה לטובים ביותר" רוגז רב יותר ניכר בקולה.
"מפחדת? זה מה שרצינו..."
"נכון, אולי. לא יודעת. אבל קודם זה נראה רחוק יותר. עכשיו, כשהכל מתקדם כל כך מהר והסוף נראה קרוב מתמיד אני מפחדת. מה עוד אני יכולה להגיד לך?"
פיט שתק ולכן קייט המשיכה לדבר בלחש "אתה יודע בכלל מה זה אומר מבחינתו אם התוכנית של הפרופסור תצליח? חשבת על זה פעם באמת?"
"הדבר היחידי שאני באמת יודע הוא שאני חייב לפרופסור את חיי וכך גם רוב האנשים הנמצאים פה. וכך גם את. בלעדיו את היית גוועת ברעב בחוץ, תחשבי על זה באמת"
קייט נרעדה לרגע, למרות שהחדר נשאר מחומם היטב כפי שהיה ופיט התרכך טיפה.
"אל תדאגי. אנחנו ביחד בזה. אנחנו נישאר ביחד בזה. ביחד עד המוות" הוא צחק לעצמו.
קייט השיבה לו בחיוך מריר שטוף דמעות וקמה מהכיסא.
בלילה הזה הוא אומנם ישן לצידה אך היא בכל זאת לא הצליחה להירדם. כל הלילה היא הסתובבה מצד לצד במיטתה ומחשבותיה לא נתנו לה מנוח ולו לרגע. היא חשבה על החיים שהיו יכולים להיות לה ללא הסוף ההולך ומתקרב בצעדי ענק. ומה אם על המחקרים והניסויים לא היו מצליחים? מה אם הם כולם היו פשוט ממשיכים לבוא לאותו מקום, יום יום, פשוט להמשיך בשיגרה?
היא ידעה שאין הרבה מקום לסנטימנטליות במקום בו היא נמצאה, ואולי זו הסיבה שהיא הייתה בין הנשים הבודדות במקום, אך כשחשבה על כל מה שהיא הולכת לאבד דמעות כבדות וחמות זלגו משתי עיניה.
היא חשבה על בן שנהיה לה לידידה הטוב ביותר ועל דיוויד ועל טום ועל כל שאר הצוות שנהיה לה ממש כמו למשפחה. היא חשבה גם על כל שאר האנשים שהייתה רגילה לראות מדיי פעם, לברך בבוקר טוב, לדבר איתם שיחות נימוסים קצרות ולעיתים אף לקפוץ לביקורים קצרים בחגים ולקבל מתנות קטנות ביום הולדת.
וכל הרקמה החברתית הלא כל כך מסובכת הזאת התפתחה במקום כל כך קר ומחושב שמטרתו נשמעת כה אכזרית לצופים מן הצד.
ופיט... אולי הם היו יכולים להתחתן ולהקים משפחה. אולי הם היו יכולים להישאר ביחד לעוד הרבה שנים ארוכות. היו יכולים לגדל את הילדים שלהם ולאמץ כלב. האידיאל המשפחתי, החלום האמריקאי. אולי הם היו יכולים להגשים שאיפות ולהשיג רצונות. זרם הדמעות שלה נהיה רק חזק יותר והתייפחותה קולנית יותר. היא שמחה שפיט ישן חזק, הוא לא היה אוהב את זה שהיא בוכה ככה על מה שהוא עושים.
והיא המשיכה לחשוב.ומה עם כל האחרים? מה עם כל מיליארדי האנשים האחרים בעולם שגם להם יש שאיפות וגם להם יש רצונות ותוכניות לעתיד? מה איתם? מה עם העתיד שלהם?
הפרופסור האמין שסוף העולם יגיע ממילא, והגזע האנושי לא יכול לעשות דבר נגד זה. ולכן מתפקידם להתערב ולהשמיד את העולם לפני שהוא ישמיד את עצמו. עכשיו זה נשמע לה טיפשי ומיותר אך בזמנו היא הייתה צעירה יותר, אסירת תודה לו עד אינסוף וריקנית בטירוף. היא רק השתוקקה לרעיון גדול ועקרונות חזקים יותר מכל דבר אחר שימלאו את הריק שהשאירו החיים הקודמים שלה בתוכה ורעיונו של הפרופסור היה בהחלט גדול מספיק למטרה זו. או לכל מטרה אחרת, לצורך העניין. עכשיו היא רק רצתה להניח לכל זה ולחזור אחורה. רק רצתה לתת לטבע לעשות את זה שלו, אך באותה תקופה יצר סורר לא מובן נגד הטבע התעורר בה והיא הייתה מוכנה להילחם בשיניה וציפורניה למען המטרה.
החודשים הבאים כבר לא היו אותו דבר בשבילה. מצבה הנפשי הידרדר ודיכאונות משנות הנעורים חזרו ותקפו אותה בשנית. היא המשיכה לבוא כל יום למקום שאליו התרגלה, ולא חשבה ולו לרגע לנסות לעצור איכשהו את מה שהם עשו. היא ידעה מראש שאבוד לה, שאין דרך חזרה. אך איש לא היה יכול שלא להבחין בשינוי העובר עליה.
רק כמה חודשים, זה כל הזמן שהיה לעולם לחיות את חייו ולהגשים את כל מה שרצה להגשים לפני מותו. ואז היום הגדול הגיע. וזה נראה היה שכולם מסביבה צוהלים, וגם אם מתעוררת דאגה לרגע בליבו של אחד האנשים היא נעלמת חיש מהר כשהגאווה על ההצלחה הגדולה הציפה את ליבו.
קייט באותו היום ישבה על מיטתה. היא ידעה שתוך כמה שעות כוח רב עוצמה המושתל על ידי כוחו של הפרופסור בנקודות שונות ורבות בעולם ימחק את הכל ותהיה "לפלנטה הזדמנות להתחיל מחדש", כמו שיצא לה כבר לשמוע לא פעם. אך היא גם ידעה שתוך כמה שעות הולך לקרות משהו נורא, ההוכחה לכך שאת השנים הכי טובות שלה היא הקדישה לפשע מתמשך נגד האנושות והמחשבה הזאת כרסמה אותה מבפנים במשך החודשים האחרונים לא פחות מהרגשת האובדן על העתיד שרצתה לחינם. לא יישארו ניצולים, לא יישאר כלום- היא ידעה.
היא קמה מהמיטה שהייתה שייכת לה ולפיט עד היום הזה בעצם, הוא בהחלט קיים את מה שהבטיח ונשאר איתה עד הסוף. היא ניגשה לשירותים וקשרה חוט עבה על הצינור מעל האסלה. הוא אולי קיים אבל היא לא יכולה. היא עשתה לולאה חזקה בחוט בעודה עומדת על כיסא גבוה. היום הגדול שלהם הגיע, אבל היא החליטה שהיא לא נשארת לראות את סוף ההצגה. היא הכניסה את ראשה דרך הלולאה והידקה אותה.
"האפוקליפסה שלי מתחילה עכשיו" היא אמרה לעצמה ובכל כוחה דחפה את הכיסא שמתחתיה ממנה והלאה.
אחת שתיים נסיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
