תחייך. זה גורם לאחרים לתהות מה אתה זומם.

אני צריכה להיפטר מההרגל המגונה הזה שלי לפנות איליכם, כי ממילא אתם לא כאן.

הבלוג הזה הוא אשלייה, כמו הדת, הטוב, הרע, האור, החושך, הזמן, וההפכים.

זה כבר לא בלוג, זה מקום לרשום בו דברים.

פעם עוד הייתה הנאצה ההיא, היום גם את זה אין.

אין על מה לריב.

ההשלכות של ה"בלוג" הזה יוצאים בעולם האמיתי.

יש לי עוד בלוג, שגם שם אין תגובות.

ואני מעדכנת שם לפחות פעמיים בשבוע.

הנה חודש עבר.

הצלחתי לאזן את הכשרונות הסותרים שלי, ולעשות הכל בדקה ה-78 בממוצע.

המלחמה ביבנה נגמרה, ואיתה גם עוד צרור צרות מעיקות.

מיתנתי את השאיפות שלי.

הבנתי שהם ירדו לטימיון ברגע שכל החלשי-אופי ישתלטו על העולם ויכפו עליי להתחתן עם מישהו בגלל שהוא כהן, ללבוש שמלות מכאן ועד מטולה, לשכב כל לילה שאני לא בהריון איתו כדי להביא לעולם 24 ילדים, לגדל אותם לבדי ואחד עם השני, לעבוד ב2 עבודות כעקרת בית, לא כולל כמנהלת משק הבית וטיפול ב24 ילדיי, לא לעשות כלום בשבת, לתת לחמאס ולג'יהאד לכבוש את ביתי, לאנוס ולהרוג את כל בנותיי, להרוג את כל בניי, ואז למות.

שלא נדבר על בעלי, שלא יעזור לי בכלל, רק ישב עם הספר הישן שלו ויתפלל לשם הדימיוני שלו, שילך להטיף ל"כופרים המרושעים", שדעתם אפילו נחשבת כרגע לחילונים רגילים, במקום לראות איך אני גוררת את עצמי והשמלה הרחבה שלי עם כיסוי הראש והפנים הכבד, מתה מחום, עייפות, צריכה להרוויח כסף ולגדל 24 ילדים.

אז אם איכשהו אני אגיע למשהו חוץ משיא עולמי בלידת-חי בחיים, זה יהיה בזכות הניסיון המר שלי, והכישרונות. לא בגלל כישורים, שירדו לטימיון, כמו שאמרתי.

טוב, אוליי אני אדבר בצורה קצת יותר קיצונית?! -.-"