ובתפקיד הראשי... אני

I'm just feel so lonly all the time

אני שונאת כשזה קורה לי. וזה קורה שוב ושוב כל פעם מחדש.

בהתחלה אני סתם משתעממת ואין לי מה לעשות ועם מי לדבר במסן.

אח"כ זה מגיע למצב שכולם איכשהו עסוקים ולא יכולים לדבר בטלפון.

ואז מגיע הדיכאון.

זה החלק שאני הכי שונאת.

אני רוצה לבכות ולצרוח.

אני רוצה התייחסות.

שישימו לב אליי.

אבל אני הכי רוצה חיבוק.

חיבוק גדול שעוטף כזה.

של אח גדול או חבר.

מין חיבוק חם שלא ישחרר.

שלא יצטרך ללכת פיתאום.

שלא יעזוב אותי לבד.

ליפול לבור החשוך הזה שאין ממנו יציאה.

דיי. נמאס לי.

אני תמיד צריכה להיות שמחה, לחייך.

לא רוצה!

אני רוצה לרקוד לצלילי שירים עצובים עד שיפלו לי הרגליים.

אני רוצה לצעוק עד שיגמר לי הקול.

להרביץ עד שיגמר לי הכוח.

ואז שבסוף...

יבוא החיבוק ההוא.

החיבוק שאני זוכרת.

חיבוק חם ותומך.

חיבוק אוהב .

חיבוק שתמיד יהיה שם שאני צריכה אותו.

רק אני לא זוכרת...

של מי היה החיבוק הזה?