הרחם שלי נקי. גם האולטרסאונד וגם הרופא אמרו שהרחם שלי נקי.

יש לי טלפון של פסיכולוגית טובה שנתן לי חבר שלי וקרע בטיץ מהכלבה שלי.

הדסקטופ שלי מלא במשפטי פתיחה של מונולוגים שלא סיימתי.

וזה בסדר.

לא ניגשתי לאף מועד א', לא הייתי במכללה שלושה שבועות הסמסטר הזה ויש לי שאריות קוק, סיגריות וחשיש על השולחן בסלון.

הדירה שלי מסריחה מריח שתן של הכלבה שלי, אני עובדת כמו חמור ולקחתי הלוואה כדי לכסות את החובות שלי.

וזה בסדר.

אני יפה, אני מבריקה ואני מתוסבכת מהתחת.

וזה בסדר.

אבא שלי דוס חוזר בתשובה. יש לו 8 ילדים (כולל אותי), הוא גר בירושלים עם אישתו השנייה. לא דיברתי איתו מעל לשנה. יש לי חרדת נטישה מטורפת ממנו. אני לא אוהבת אותו, לא אוהבת את הילדים שלו ולא אוהבת את אישתו. הוא מתקשר אחת לכמה חודשים כדי לסמן וי. אני לא עונה לו.

וזה בסדר.

אני כועסת על אמא שלי בגלל הרבה טעויות שהיא עשתה איתי בילדות. אני כועסת עליה בגלל שהצרכים שלה, החברים שלה, הזיונים שלה תמיד קדמו לבת שלה.

וזה בסדר.

אני כועסת על אמא שלי כי היא צודדה בבעלה השלישי גם כשידעה שהוא טועה. אני כועסת עליה בגלל שהצרכים שלה, החברים שלה, הזיונים שלה תמיד קדמו לבת שלה.

וזה בסדר.

אני לא רוצה לדבר על בעלה השני של אמא שלי.

וזה בסדר.

אני כועסת על עצמי כי אני מפחדת להתקשר לפסיכולוגית. כי אני מפחדת לחפור בעצמי ולשחרר.

וזה בסדר.

שני האנשים החשובים לי ביותר הם סבא וסבתא שלי. סבתא שלי חולת דיאליזה כבר שנים ומצבה לא משתפר.

ולא. זה לא בסדר.

אני כועסת על עצמי כי אני לא מתקשרת אליהם מספיק. אני כועסת על עצמי כי אני לא מתקשרת לאחותי מספיק.

אני מתבאסת על כך שאני צריכה לסוע שעה וחצי כדי לראות את אחד האנשים החשובים לי ביותר.

וזה בסדר.

אני לא יכולה לסבול את בעלה השלישי של אמא שלי. אני נוטרת לו טינה כי הוא שוקל 85 קג. אני נוטרת לו טינה על הפעם שהתיישב עם הברכיים שלו על המפרקים שלי וכאב לי במשך שבוע.  אני נוטרת לו טינה על כל הפעמים שניתק לי בפנים. על כל הפעמים שקילל אותי. ששכנע אותי וגרם לי להבין שלא יצא ממני כלום. על הפעם שאמר לי "אל תחשבי שתקבלי מחמאות על החרא שאת כותבת".

וזה בסדר.

אני מתבאסת על עצמי כי אני לא מבלה מספיק זמן עם הכלבה שלי. על כך שהיא נשארה אתמול לבד מהשעה 5 וחצי עד עשרה ל 10 היום בבוקר.

אני מתבאסת וכועסת על עוד המון דברים שקרו. על המון דברים שאין לי כוחות נפשיים וזמן לפרט אותם כרגע.

ובעיקר, אני מתבאסת על כך שאני לא כותבת מספיק. שאני מתחילה ולא משלימה.

וזה בסדר. זה תמיד, בסופו של דבר, איכשהו, בסדר.