".שפשפה את עיניה,והן נראו פתאום ריקות מהבעה,אדומות וממיות ולא ידעתי אם הן רואות אותי או בוהות דרכי."
זו תמציתו המחודדת של ספר אליו נגשתי בציפיה מגובשת וידועה מראש, משל ששמתי פעמי אל מסעדה מועדפת,ובזמן שהושחת על איתור מקום חנייה חוקי באו ועלו בחיכי טעמיה
המוכרים האיצו וחוללו בגופי חילוף חומרים נמרץ והעדר שליטה בתנועת מעלה גרוני.
שדוד נפלתי בספריו של הסופר אלי עמיר דרכם נהגתי להתבונן בחיי שלי, ואף נסחפתי ברוח על כנפיים מדומות ודמויות מספריו נהגו בי כאילו סבו אותי בחיי, חלקם חרשו מזימות ומקצתם דרשו בשלומי.
דומה שציר עולמו של אדם נסוב וחייו מתגבשים, עומד על קוצו של של מפגש אקראי העוטה פקעות של סיבי משי רכים וענוגים מתלפפים לחוטים מפתים ומופיעים בהמשך כעבותות מהם לעולם לא יצא לחופשי.
באתי אל ספרו החדש של הסופר מיוסר בטעמו הישן והעיקש של מעדן שהתנחל בחיכי,שדחה שנים רבות נסיונות כושלים לשחזרו.
ללא הפרה,ללא הפתעה, באו דבריו של הסופר המיוחד הוכיחו את צדקתו של הישן והטוב,חפים מכל סימנים מהעת החדשה,ומותירים געגועים עזים אל זמנים שהיו אף אם מתוודעים אליהם באמצעות דפי קריאה מלוכדים וכרוכים בזמנים מאוחרים.
השאלה כיצד תושפע דרכו של קורא בעיתות מוקדמות נותרה פתוחה, ונדמה כי קריאה מאוחרת תחולל יסורים ולבטים.
שמועות בדבר קלישאות הפזורות במרחבי הספר נותרו מיותמות בשל שימוש מושכל במוטיבים מוכרים -הרי זו שפתם של אנשים דוברי עברית מתוקנת-ונוחים לקריאה והפנמה.
סופו של הספר מגיש תקרובת הגונה של עוגמה ומביא למשב מאובק של מורת רוח ומותיר את העלילה מוצדקת מאין כמותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
