בחזרה לעבר

הבוקר הגיע ואני שומעת את אמי צועקת לי מלמטה להתעורר אך התעלמתי.

"דניאל יאללה קומי אני לא רוצה שתאחרי" היא אמרה. "אני בטוחה שהכל יהיה בסדר ותכירי חברים חדשים" היא אמרה מעט בהתלהבות. "טוב אני קמה" אמרתי.

נכנסתי לשירותים שוטפת פנים מצחצחת שיניים מסדרת את השיער שמה עיפרון שחור בעיניים וירדתי למטה.

"בואי אני ייקח אותך לבצפר היום" עידו אמר לי עם חיוך ממזרי, ידעתי שהולכת להיות לנו שיחה בדרך.

"לא, מה פתאום אתה תאחר לבסיס" אמרתי בתקווה שהוא יוותר, אבל הוא כמוני-עקשן! את התכונה הזאת ירשנו מאבא, אין יותר עקשן ממנו!.

"אל תדאגי אני לא יאחר" הוא אמר עדיין עם החיוך.

נכנסו למכונית עידו התניע והתחיל לנסוע. "יאללה ספרי" הוא אמר.

"לספר מה?!" שאלתי אותו. "נוו מי זה הילד הזה שחייך אלייך אותמול" הוא שאל עם מבט ממזרי.

"סתם ידיד שהכרתי אתמול, וזה שהיה לידו היה אחיו התאום" אמרתי. מה שהזכיר לי שקבענו ללכת היום ביחד לבצפר.

"עצוררררררר" צעקתי לעידו, המסכן נבהל ועצר. "מה קרה מטורפת? נבהלתי" הוא אמר לחוץ במקצת.

"קבענו ללכת היום ביחד לבצפר" אמרתי. "חחח אז למה את מחכה, רדי כבר" הוא אמר, וירדתי.

חיכיתי לניב ובן מתחת לבניין והם הגיעו.

"מה קורה?" שאלתי אותם בזמן שנתתי לכל אחד נשיקה בלחי.

"חיים, את יודעת" בן אמר בפיהוק. "כן, את יודעת. זורמים עם החיים" ניב אמר. לא הבנתי כל כך למה הוא מתכוון אז חייכתי.

אחרי 10 דקות הליכה הגענו לבצפר. נעמדתי ליד השער ולא נראיתי ממש נלהבת להיכנס פנימה.

"לא, לא שוב" בן אמר. "מה?" שאלתי לא מבינה. בזמן הזה כבר חשבתי שהוא יחשוב שהמילה היחידה שאני מכירה זה "מה". "את בסדר?, רוצה מים? או שאיך שאני יבוא אני כבר יראה אותך מעולפת" הוא אמר "שוב!" אמר ונאנח. חייכתי חיוך קטן "חחח זה לא יקרה אל תדאג" לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לתוך המבנה.

"אז, את יודעת כבר באיזה כיתה את?" ניב שאל אותי. "לא, האמת שאני לא יודעת" אמרתי קצת חוששת.

"איפה המזכירות?, אני אלך לשאול שם" אמרתי.

"בואי נלווה אותך" בן אמר.

נכנסו לתוך חדר לא קטן ולא גדול והיו בו 2 נשים בנות 40 בערך.

"כן במה אפשר לעזור?" אחת מהן שאלה.

"אני דניאל לוי, תלמידה חדשה" אמרתי בתקווה שהיא תבין מה אני רוצה אך היא המשיכה להסתכל עלי.

"את יכולה להגיד לי בבקשה באיזה כיתה אני לומדת?" שאלתי בחביבות.

"כן בטח, רק לאיזה כיתה את עולה?" היא שאלה בחיוך. "י"א" אמרתי.

היא הסתכלה בקלסר של שיכבת י"א "את בכיתה י"א3" היא אמרה.

"היי את איתי בכיתה" בן אמר בשמחה. חייכתי לעצמי וחשבתי שלפחות אני עם מישהו שאני מכירה.

נשמע הצלצול שאומר שהגיע הזמן ללכת לכיתה.

הלכנו בן ניב ואני ביחד, אני הייתי באמצע וראיתי כל מיני ילדים מסתכלים עלי

"מה קורה גבר?" שמעתי מישהו מאחורה ובא ונתן חיבוק לבן וניב. "אתם לא תכירו לי את החברה החדשה שלכם?" שאל בציפייה.

"אהה כן בטח" בן אמר. "זאת דניאל, היא תילמד איתנו בכיתה" בן אמר.

"אהה היא מוכרת לי, היא לא זאת ש..." הוא אמר "כן זאת היא" בן אמר וראה שאני קצת מסמיקה.

"דניאל תכירי, זה יובל" הוא אמר. "נעים מאוד" אמרתי "חח ביישנית, אהבתי" יובל אמר בחיוך, וניב הסתכל עליו במבט מזהיר.

הגענו לכיתה וניב המשיך ללכת לכיתה שלו.

המורה הגיע לכיתה ובחנה את הכיתה. עינייה נתפסו בי "את בטח דניאל הילדה החדשה" היא אמרה והנהנתי.

"אוקיי תלמידים תכירו את דניאל" היא באה לעברי הושיטה לי יד ואמרה לי לקום. "היא עברה אלינו מנהריה" היא המשיכה "תתנהגו אליה יפה ותכירו לה את הסביבה ואת החוקים" היא אמרה.

"ברוכה הבאה, אני אליס המחנכת" היא אמרה בנחמדות. "את יכולה להמשיך לשבת ליד בן" היא אמרה בחיוך.

הלכתי התיישבתי במקומי ליד בן. זה היה שיעור חינוך כדי שנכיר טוב יותר אחד את השני. למרות שלא הבנתי למה, אני הילדה היחידה החדשה בכיתה, בטח כולם כבר מכירים את כולם משנים קודמות.

"טוב, אז ככה זה הולך. כל אחד קם ואומר דבר אחד שעוד לא יודעים עליו" היא הסבירה את המשחק.

"טוב בוא נתחיל מבן" אליס אמרה אז הבנתי שאני הבאה בתור.

"אממ ואיי זה קשה, אתם בטח כבר מכירים אותי כל כך טוב שכל מה שאני יגיד אתם כבר ידעתם" הוא אמר.

"אז ככה החולשה שלי היא כדור-רגל" הוא אמר "וכן אני יודע שזה מוזר כי אני בנבחרת הכדור-סל" הוא אמר וחייך כאילו לעצמו.

"אוקיי למרות שזאת שנה שניה שאני מחנכת שלך לא ידעתי את זה" אליס אמרה בחיוך.

"דניאל תורך תקומי בבקשה" אליס אמרה לי.

"אוקיי החולשה הכי גדולה שלי זה מסטיקים" אמרתי ופתאום הדלת נפתחה שוב ראיתי אותו.

בן שם לב שמשהו לא בסדר כי כל הזמן שאני רואה את אותו הילד אני מחווירה.

אליס הביטה לכיוון הדלת "אויי שלום מייקל, אתה יכול לשבת במקום" אמרה

"מייקל?!" שאלתי  בשקט.

"את מכירה אותו?" בן שאל אותי כלא מבין...