בחזרה לעבר

האמבולנס הגיע והחובשים העלו אותו על אלונקה והכניסו אותו לאמבולנס.

"יש מקום רק לאחד" אמר אחד החובשים אז נתתי לבן לעלות. "לא, מה פתאום את באה איתנו" הוא אמר

"אבל לא יהיה לה מקום לשבת" החובש השני אמר. "היא תשב עלי זה בסדר" בן אמר ונתן לי יד ועזר לי לעלות.

החובשים שמו לניב מכשירי הנשמה ואינפוזיה. "בדרך לבית חולים ניב חזר להכרה לכמה שניות ואז נירדם. "זה בסדר, הוא עייף הגוף שלו חלש" אמר החובש שראה איך החוורתי שוב.

הגענו לבית החולים וישר לקחו את ניב לחדר התאוששות. בנתיים בן התקשר לאמא שלהם להודיע לה שניב בבית חולים. אחרי רבע שעה היא הגיע. "מה שלומו?" היא שאלה בדאגה. "הוא בסדר" אמרתי. "הרופאים עושים לו עכשיו בדיקות" אמרתי בעצב. "בן יפה שלי" היא רצה אליו וחיבקה אותו בן ניסה להיות חזק בשבילי בשביל אמו ובמיוחד בשביל ניב אז החיבוק שבר אותו והתחיל לבכות. "הוא יהיה בסדר אל תדאג" היא אמרה לו בעודה מחבקת אותו.

"רוצים לשתות משהו? אני הולכת לקנות לי מים" אמרתי.

"לא, זה בסדר חמודה תודה" יוספה אמרה לי וחיבקה גם אותי.

"בדרך לקפיטריה של הבית חולים עברתי דרך מחלקת הטראומה והיו לי כל מיני פלשבקים

"איפה גיל?" אמרתי בקול חלש "הוא.." אמא שלי התחילה להגיד אך הפסיקה. "מה קרה לו? איפה הוא? אני רוצה לראות אותו" אמרתי בבכי וניסיתי לקום מהמיטה אבל חטפתי סחרחורת "לא, דניאל אל תקומי את עדיין חלשה" הרופא אמר לי. "לא אכפת לי, איפה הוא?" אמרתי כמעט צעקתי. "אנחנו לא יודעים" עידו אחי הגדול אמר לי. "מה זאת אומרת לא יודעים? איפה הוא? מה קרה לו?" התחננתי שיגידו לי.

"החובשים באמבולנס מצאו רק אותך במכונית, הם לא ראו את גיל" הוא אמר בעצב.

"מה?" אמרתי כלא מאמינה. "המשטרה אומרת שהתאונה הייתה מכוונת וככל הנראה הקנופייה לקחה אותו" עידו אמר מרכין את ראשו למטה.

באותו רגע הכל הסתחרר לי ונפלתי.

"בן, לך תראה מה עם דניאל, היא עוד לא חזרה" יוספה אמרה בדאגה.

בן התחיל ללכת לכיוון הקפיטריה וראה קבוצה של הרבה אנשים מתכווצים ויוצרים מעגל גדול.

"שמישהו יקרא לרופא" הוא שמע מישהי צועקת "תזעיקו עזרה" הוא שמע מישהו אחר אומר. הוא התחיל ללכת לכיוון ההמולה נדחף בין האנשים עד שהצליח לראות את דניאל שוכבת על הרצפה מחוסרת הכרה. הוא ישר התחיל לדחוף את שאר האנשים עד שהגיע אל דניאל הוא החזיק אותה ומתחיל לצעוק "דניאל, דניאל תתעוררי" הוא בכה "לא, אל תלכי גם את" הוא אמר בשקט.

הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ומזיזה אותו אחורה. "תפנו את המקום" אחד הרופאים צעק. "היא צריכה אוויר" הוא המשיך לצעוק. כל ההמולה התרחקה אך נשארה לראות מה שלום דניאל.

"איפה אני?" שאלתי. ראיתי את בן מחזיק את ידי. "התעוררת" הוא אמר בשמחה "כל כך דאגתי לך" הוא אמר עם דמעות בעיניים. "מה קרה?" שאלתי אותו. "כנראה התעלפת" הוא אמר, "שוב" וחיוך הופיע על פניו. "את רוצה לספר לי את הסיבה?" הוא שאל "סתם, עברתי ליד מחלקת הטראומה ונזכרתי בו" אמרתי בעצב. "אוו דניאל אני רואה שהתעוררת" יוספה נכנסה לחדר. "איך את מרגישה חמודה?" היא שאלה. "אני בסדר. תודה" אמרתי "יופי אני שמחה" היא אמרה בחיוך.

"בן נגמר הזמן של הביקורים" היא אמרה. "בוא נלך הביתה אני יכין לאכול תתקלח ונחזור לפה מחר בבוקר" היא אמרה. בדיוק נכנס הרופא "או, אני רואה שהיפיפייה הנרדמת התעוררה" הוא אמר בחיוך. "מה? כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה?" שאלתי בפליאה "48 שעות" הוא אמר. "מה? כל כך הרבה זמן?" שאלתי. "ההורים שלי באו?" שאלתי קצת מאוכזבת שהם לא פה לידי. "כן הם היו פה, אבל הם היו צריכים ללכת דחוף" בן אמר. "הם אמרו שהם יבואו מחר על הבוקר" הוא אמר בחיוך מרגיע.

"טוב יוספה ובן אני יצטרך להוציא אתכם מהחדר, דניאל צריכה לנוח" הרופא אמר והסתכל על בן "וגם לך בן לא יזיק ללכת הביתה לעשות מקלחת קצרה וללכת לישון" אמר בחיוך. בן נתן לי נשיקה בלחי והלך ויוספה איחלה לי החלמה מהירה. אחרי כמה דקות גם הרופא הלך.

החלטתי ללכת לחדר של ניב. "מעניין אם הוא התעורר כבר" חשבתי לעצמי. נכנסתי לחדרו וראיתי אותו ישן,ראיתי שיש מספיק מקום למיטה גם בשבילי ואז הזזתי את השמיכה נכנסתי למיטה שלו ונירדמתי.

התעוררתי וראיתי את ניב מביט עלי בחיוך "מה שלומך יפה?" הוא אמר לי.

"אני בסדר מה איתך?" שאלתי בחיוך ואז נזכרתי שבאתי לישון לידו. "אוי, אממ" התחלתי לגמגם "אני מקווה שזה בסדר שבאתי לישון לידך" אמרתי "בטח..." הוא התחיל להגיד אבל קטעתי אותו. "פשוט פחדתי להיות לבד, וגם היה משעמם להיות לבד בחדר אז חש.." הוא שם לי אצבע על הפה במטרה שאני ישתוק "זה בסדר" הוא אמר בחיוך, חייכתי והסמקתי.

"אפשר לשאול אותך שאלה?" הוא אמר ואני הנהנתי. "למה את תמיד מסמיקה?" הוא שאל והתחיל לצחוק בקול רם עד שנחנק ואני נבהלתי. "אויי אתה רוצה לשתות? לקרוא לרופא?" שאלתי לחוצה.

"לא זה בסדר" הוא אמר אחרי שנרגע. השעה הייתה כבר 9 בבוקר.

"ניב, אתה לא מבין" בן נכנס בסערה לחדר של ניב ולא שם לב שאני שם. "הרופאים נכנסו לחדר של דניאל והיא לא שם" הוא אמר לחוץ מסתכל עלי אבל עוד לא הבין שאני מול העיניים שלו. "כן היא.." ניב התחיל לדבר אבל בן קטע אותו "אנחנו מחפשים אותה מהבוקר" הוא אמר לחוץ "בן אני כאן" אמרתי לו וחייכתי. "אויי דניאל בוקר טוב איך את מרגישה?" בן אמר לחוץ "אז ניב אם אתה רואה אותה או שומע אותה תקרא לנו מהר" הוא אמר עדיין לא נפל לו האסימון שאני פה ושהוא דיבר איתי "אני בנתיים הולך להמשיך לחפש אותה" הוא אמר ויצא מהחדר של ניב. "תגיד, זה אמיתי מה שקרה עכשיו?" שאלתי את ניב והוא רק צחק. אחרי 2 דקות בן נכנס בסערה "דניאל?" הוא אמר מאושר "אני לא מאמין שאת כאן" הוא בא וחיבק אותי חזק. "למה לא אמרת שאת באה לפה" הוא אמר עדיין בחיבוק. "את לא מבינה, כל הבית חולים על הרגליים בגללך" הוא אמר וסוף סוף סיים לחבק אותי. "ניב!" הוא אמר ונתן מכה קטנה לניב "למה לא אמרת שהיא פה?" הוא שאל "חח דיברת איתי" אמרתי לו צוחקת. "באמת?" הוא שאל וגירד את ראשו. "כן, שאלת לשלומי" אמרתי מחייכת. ואז נפל לו האסימון. "נכוןןןןןן" הוא אמר וחייך "הסתכלתי עלייך אבל לא שמתי לב שאת פה" הוא אמר ונהיה ממש אדום מרוב שהוא הסמיק. "איזה טיפש אני" הוא המשיך להגיד ונתן לו מכה בראש. ובן ניב ואני צחקנו.

פתאום בן רץ מהר ויצא מהחדר "היא פה" הוא צעק חזק ופתאום יוספה 3 רופאים ההורים שלי ואחי נכנסו לחדר בסערה. "אויי דניאל, את פה" אמא שלי אמרה וחיבקה אותי אפילו יותר חזק מבן. "שלא תעשי את זה שוב לעולם" היא אמרה בנימה רצינית. "אחרת את לא תדעי מה אני יעשה לך" היא אמרה והביטה בניב "או ניב" היא אמרה בצחוק וכולם צחקו חוץ מניב וממני. ניב לא צחק כי הוא לא הבין למה היא התכוונה, ואני צחקתי כי לצערי הבנתי למה היא התכוונה. "אם את כל כך רוצה להיות עם חבר שלך היית יכולה לבקש יפה מהרופא שייתן לכן לישון ביחד" היא אמרה וכולם צחקו וניב שבדיוק שתה נחנק. "לא, אנחנו לא חברים" אמרתי לאמא שלי שתפסיק לעשות לי פאדיחות, וניב התחיל להסמיק וחייך אליי בחיוך מבוייש

"טוב משפחות יקרות אני שמח לבשר לכם ששתי החולים משוחררים הביתה" הרופא אמר בנימה מצחיקה וכולם צחקו הפעם כולל ניב ואני.

הרופא נתן לניב ולי אישור מחלה שבוע בבית. "גם אני יכול?" בן שאל בתקווה שהרופא יסכים ולמרבה הפלא הרופא כתב מכמתב "בן רשאי ללכת לבית הספר כל השבוע הקרוב וגם בשבועות שאחריו" נתן לבן את המכתב מאושר. בן היה גאה בעצמו אך שקרא מה שכתוב החיוך ירד לו מהפנים "זה ממש לא פאייר" בן אמר ושילב את ידיו בכעס וכולם צחקו חוץ מבן.

חח יודעת שאין מתח בפרק הזה, לא נורא:)

מקווה שאהבתם את הפרק...חלק מהקטעים בסיפור הם אמיתיים