היא ארזה את הדברים שלה לאט לאט כאילו היא לא תראה אותם בשנית. היא הסתכלה מסביב היא תתגעגע למקום הזה , למרות שלא היו לה חברים ורוב זמנה היא התאמנה ולמדה היא נהנתה כי רק כך היא אהבה לחיות . היא חזרה לאריזה. זה היה מחנה צבאי קטן יחסית משום שזה היה מחנה לנערות בלבד וכיום לא הרבה אנשים הרבו לשלוח את בנותיהם לפנימייה צבאית.
היא יצאה לשטח בו נהגו לעשות את מסדר הבוקר, סנדקה חיכה לה בחוץ לאביה לא היה זמן לבוא ולאסוף אותה .אבא שלה היה מנהל בית ספר גדול שלא קיבל בנות . הוא חשש שהיא לא גדלה כמו שאר הנערים בגילה ומשום זאת שלח אותה לגור אצל סנדקה (שגר ליד אחד מבתי הספר הטובים בארץ). היא תהתה איך היא מסוגלת לגדול כמו השאר היא סבלה מפגם במיתרי הקול ומשום כך היא לא יכלה לדבר.
מתוך המבנה יצא נער בגילה ,קראו לו דיוויד הוא היה החבר היחידי שלה וגם הוא לא בא לבקר אותה הרבה משום שגר רחוק ,אבל עכשיו הם יתגוררו קרוב אחד לשני ויוכלו לסוע אחד לשני ברכבת אחת. כל החבורה נכנסה למונית שתיקח אותם לתחנת הרכבת. הם נסעו בדדמה . לבסוף דיוויד פצה את פיו "אז מתי תרצי להיפגש?" היא הוציאה פנקס קטן ועט ורשמה יום שבת זה בסדר? הוא הינהן היא הפנתה את הפנקס לסנדקה שאמר בחיקוי של קולו העמוק של אביה "כן זה בסדר משום שזו התפתחות תקינה לילדה בגילך" היא חייכה ורשמה חיקוי מעולה דוד ג'ק....
הם הגעו לביתו של ג'ק והשאירו את דיוויד ברכבת לביתו . "טוב תקשיבי החדר שלך בקומה השלישית ולידו יש שירותים אמבטיה וחדר אורחים המטבח פה וגם הסלון בקומה השנייה החדר שלי והמשרד שלי . כבר הנחתי את הדברים שלך את רק צריכה להוסיף את הבגדים שלך ואת הדברים שארזת. אליזבת הקשבת לי?" היא הינהנה במרץ.
אליזבת לא ידעה שהיא תגרום לכל כך הרבה צרות למרות שהיא לא דיברה איתנו גם אם היא רצתה וגם לא התייחסה עלינו . החיים של כולנו היו קלים יותר לפני שהיא באה וגם אחרי שהיא הלכה ועזבה אותנו בבלגן שנוצר. שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה פעם הינו הרוסים ואבודים. זה מה שקרה בשנה שבה למדה אליזבת לואיס בכיתה שלי וזה הוא סיפורי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
