למה אני בוכה מכל דבר כוסאמק אני כמו מרינה מהישרדות. למה אני לא יכולה לקבל את זה שאני לא מולשמת ושרוב הדברים שאני אנסה לעשות לא ילכו לי כי אני מטומטמת ולא יוצלחת? ולמה אני תמיד משווה את עצמי לכולם? הרי אני פי 1000 פחות טובה מהם ואי מצב שאני אגיע לרמת המושלמות של   ושל   ואני לא יפםה כמוהה ואין לי שיער יפה כמו ל  ואפעם לא מסתכלים עליי רק על חברות שלי ואני מרגישה כמו סחבה מסריחה שנדחפת לכל מקום ובאמת שכבר נמאס לי להסתכל במראה אפילו. מדכא לי את כל היום ואני רק אומרת לעצמי כל הזמן שאם הייתי נראית כמוהה הוא הייה רוצה אותי אבל אז אני נזכרת שלא, זה לא נכון כי אז גם יש את הקטע של האישיות הדפוקה שלי. ואז בכלל אני רוצה לקבור את עצמי באדמה. מילא, מראה אפשר לשנות.  ועכשיו העיניים שלי כלכך מוצפות שאני בקושי רואה את המקשים. נמאס לי כבר מבצפר ומחברים וממני בעיקר ומאמא ונמאס לי לא לקבל את מה שאני רוצה ונמאס לי שאני אפעם לא עושה כלום בשביל לקבל את מה שנאי רוצה כי אני כזאת פרה עצלנית וביישנית אבל גם ככה אם אני כן אנסה לעשות משו הוא לא הייה טוב מספיק ומישו אחר יצליח יותר ממני או שלמישו יהייה ביצים לעשות יותר. אני לא מבינה מה אני אעשה עם עצמי אחרי בצפר אם עכשיו אני בקושי מצליחה להתמודד ודי כבר עדיף להירקב