סיפור לתחרות: "סיפורים עם סוף מפתיע"
דניאל, אדם נורמלי ופסימי, גמר עוד יום עבודה רגיל.
הוא היה בדרך למרפאה, משום שבזמן האחרון סבל מכאבי בטן חמורים.
"מה קרה?" שאל אותו הרופא כשנכנס למרפאה לאחר שהסתבך בפעם המיליון עם מספרי החדרים.
"כאבי בטן, לא משהו חמור" השיב לו דניאל.
לאחר כמה בדיקות, הסביר הרופא לדניאל שהוא לא מתמחה בדברים האלה, ולכן שולח אותו לבדיקת דם בבית החולים,
אל תדאג, זה שטויות, אמר לו הרופא.
דניאל נפרד ממנו ויצא.
הוא לא הבחין במבט העצוב והמודאג של הרופא, שכבר היה כמעט בטוח ב'מחלה' המוזרה של דניאל.
חמישי בבוקר, דניאל יוצא מהבית לכיוון בית החולים.
נכנס לאוטו ומתחיל ליסוע.
פקק.
"בשביל מה אני צריך את זה? זה כבר יעבו.." כאב עז קוטע את מחשבותיו.
עברה חצי שעה.
דניאל הגיע, הוא נכנס, מעיף מבט חטוף לכיוון המזכירה, "יפה, יפה" הוא חושב.
"הנעליים מתאימות יופי לחולצה, אבל הן באותו הצבע כמו המכנס?? אוי ואבוי, ומה זה הצעיף הזה באמצע הקיץ?"
תמיד רצה להיות מעצב בגדים, סטייליסט, כל דבר שקשור בזה, אבל מה לעשות,
נהיה עורך דין, כך אימו רצתה.
דניאל לוקח מס' תור, וכעבור 10 דקות של המתנה הוא נכנס למשרדו של הרופא, ד"ר גולדברג, "שם מוזר" הוא חושב לעצמו,
אבל מיד ניגש לעיניין ומספר לרופא על כאביו.
"הבנתי. אנחנו נאלץ לשלוח אותך לבדיקת דם. אתה לא פוחד ממחטים, נכון?"
ד"ר גולדברג נראה מאוד מבודח מהבדיחה שסיפר, אבל דניאל לא צוחק הוא באמת פוחד ממחטים.
הבדיקה עברה, דניאל התנהג כמו אדם בוגר, מבפנים הוא אמנם צעק, אבל הפגין אדישות מספיק אמינה כדי שאף אחד לא יחשוד לרגע מחששותיו.
"תקבל את התוצאות בעוד כשבוע" אומרת בחיוך המזכירה עם הבגדים הלא כל כך תואמים.
דניאל בקושי עונה, הוא אף פעם לא הפגין חיבה רבה, גם לא לאנשים האהובים עליו ביותר.
שבוע עבר.
הטלפון מצלצל, זה ד"ר גולדברג.
"כן, התוצאות הגיעו?" שואל דניאל, וזו הפעם הראשונה מתחילת הבדיקות שהוא לא אדיש.
"כן" אומר הרופא, "תראה, אני אספר לך את זה ישר ולעניין"
דניאל כבר מבוהל "קרה משהו?"
"נשארו לך שבועיים לחיות, אני מאוד מצטער" אומר ד"ר גולדברג בקול רועד במקצת, הוא אמנם שחוק במקצוע, אך אי אפשר להישאר מקצועי לגמרי בדברים האלה.
השפורפרת נופלת על הרצפה, הטלפון ניתק.
"הלו?" שואל ד"ר גולדברג, אבל זה כבר לא יעזור.
דניאל מתיישב על הספה, הוא חושב, מן מחשבות מטרידות כאלה, שאין להן תשובה.
"מה עשיתי בחיים? מה אני אעשה? מה אני אספיק? מה יהיה עם האנשים היקרים לי? למה זה מגיע לי?"
אבל כל זה לא עוזר.
לדניאל נשארו שבועיים לחיות.
הוא נרדם, כשישנים הדאגות חולפות, בבוקר הוא מתעורר, מתלבט אם הוא חלם או לא, ומגלה שלא.
הוא בוכה כמו שלא בכה מעולם.
כשהוא נרגע, הוא מתחיל לתכנן את השבועיים האלה.
הוא מתקשר לאימו, אמר לה שהם צריכים להיפגש.
לה דאג יותר מכל, משום שהיא אלמנה מזה 5 שנים.
הם נפגשו.
בכו, דיברו, התחבקו.
הוא רצה לפצות על כל הזמן שהיה אדיש.
לאחר מכן התקשר לחבריו,
לקחו את זה קשה, אם בכלל אפשר לקחת דבר כזה באופן קשה מידי.
את אישתו וילדיו, דחה לסוף, כל כך כאב לו עליהם.
הוא סיפר לאישתו, היא בכתה עד שלא נשארו לה יותר דמעות.
היא התחילה להסביר לילדים - ילד בן 3 וילדה בת 5 - שעוד מעט, אבא לא יהיה יותר.
דניאל לא היה נוכח, לא יכל לשאת את כאבם.
הם בכו, אבל לא מעצב, הם עוד לא הבינו מה קורה.
הם בכו מהלא נודע.
שבוע עבר, שבוע של בכי, צער, כאב.
אבל אין מה לעשות, דניאל החליט שבשבוע האחרון לחייו הוא לא מבזבז זמן,
הוא בילה עם האנשים הקרובים לו, היה להם כל כך טוב ביחד.
הוא אפילו התחיל ללמוד עיצוב בגדים, למרות שידע שלא יספיק לסיים.
אך עם כל האושר שבהתחברות הזו מחדש, עדיין זוכרים את הצער שהולך לבוא עוד מעט.
היום האחרון, צהריים.
דניאל לא יודע באיזה שעה מותו יקרה.
הוא רק יודע שזה יקרה היום.
דניאל מעדיף שזה יקרה בשנתו.
הוא נפרד מכולם פרידה אחרונה, בבכי וכאב.
והולך לישון.
הוא ישן וישן, בלי סוף.
בחלומו, הוא רואה את עצמו מתנדנד בין גם עדן לגיהנום, ופתאום הוא מרגיש שיד כבדה מנענעת בו חזק.
"דניאל, דניאל!" אישתו בוכה.
"אל תבכי!" הוא אומר לה, בטוח שהיום עוד לא נגמר.
"אלו דמעות אושר, טיפשון! התקשרו מבית החולים, בלבלו את דגימת הדם שלך עם דגימת דם של מישהו אחר!"
הם היו כל כך מאושרים ברגע זה, עשו טלפונים, חגגו, עד שבסוף הלכו לישון.
לפני שהלכו לישון אמרה לו אישתו: "אולי נתבע את בית החולים על העוול שנגרם לנו?"
"בזכות העוול הזה, הרווחנו את השבועיים הכי יפים בחיינו" ענה לה
"אתה צודק" ענתה בחזרה ונתנה לו נשיקה "אגב, לפני שלושה שבועות בערך הלכתי לבית החולים, היו לי כאבי ראש"
"ומה קרה?" שאל אותה, טיפה מודאג.
"אל תדאג, זה כלום, סתם וירוס זמני" הרגיעה אותו אישתו.
"אני אוהב אותך" אמר
"גם אני אוהבת אותך" אמרה לו, והפעם, התכווןנה לכך במלוא הרצינות.
זו הייתה הפעם האחרונה שדיברה.
מה לעשות, שבבית החולים החליפו את הדגימות שלה, עם דגימות של מישהו אחר.
אז מה שווה?
שבועיים של אושר אמיתי,
או חיים ארוכים, אבל לאוו דווקא מאושרים?
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
דורין רובין
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
- 
- 
- 
- 
-
-