כל כך הרבה דברים עוברים עליי בימים האחרונים. כל כך הרבה עצבים ודמעות ואכזבות. אני מרגישה שזאת תקופה כ"כ נוראית, שלמרות כל החיוכים שלי עדיין יש כל הזמן משהו שיושב לי על הלב ולא מניח לי, משהו שמוצץ לי את הדם כמו עלוקה ואני לא בטוחה אם זאת האמא שלי שמשגעת אותי או שמא אלו החברים שלי שאני לא יכולה להשלים איתם.
אני אוהבת את החברים שלי, הכי קרובים אלה חברות, אני אוהבת אותן מאוד, אני מאוד קרובה אליהן, אבל מצד השני החברות הזאת בינינו היא דבר כל כך צבוע, כאילו תמיד יש רכילות אחת על השנייה, ואלה יותר קרובות אחת לשנייה מאשר אליי או למישהי אחרת, וקשה לי לעמוד בזה שיש כל כך הרבה צביעות ושקרים בחיים שלי אפילו לא במתכוון. זה הדבר שאני הכי שונאת בעולם- שקרנים וצבועים. מי היה מאמין שדווקא לי יהיה כל כך הרבה מזה בחיים?
אני רוצה הרבה דברים בזמן הזה בחיים שלי, הייתי רוצה להשתנות. הייתי רוצה שאנשים ישימו אליי לב יותר, שאני לא ארגיש שאני מכירה אנשים רק בזכות החברים "המקובלים" שלי. הייתי רוצה שבנים ישאלו אותי אם אני רוצה לצאת או להפגש ולא את החברות שלי. כי עם כמה שאני מפרגנת, אני בסך הכל בן אדם ויש לי רצונות והרגשות, גם אם לא הכי טובים בעולם.
אני רוצה לאהוב, להיות נאהבת, אפילו שיש לי עוד כל כך הרבה זמן לפניי, זה מרגיש כאילו כל העולם ממהר להתבגר, כאילו כולם כבר עברו את שלב ההתבגרות ואני נשארתי אחורה, אפילו שבאופן אירוני אני הכי בוגרת מבין כל החברים שלי.
ואני גם רוצה קצת שקט בחיים שלי, סוף סוף שקט כי רועש לי עכשיו.
וכאב הראש הזה והעייפות לא נפסקים, גם אם אלך לישון בתשע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Who's nothing