אני לא יודעת למה ואיך, אבל החיים שלי נראים טוב עכשיו מבחינתי. טוב לי ולא כי משהו מיוחד קרה, אלא כי הכל מסתדר כמו שהייתי רוצה שיסתדר ולאו דווקא באופן מושלם. נכון, אין לי בן זוג ואין לי אהבה רומנטית של מישהו, נכון שבסופו של דבר יש המון מטלות שאני צריכה לעשות ולפעמים אני מרגישה שאין לי אוויר, נכון, שיש הרבה פגמים שאני יכולה למצוא בהכל ולא הגשתי את כל המטרות שלי... אבל האמת, שטוב. שמאושר. שכיף לי.
אתמול הבנתי שמרכז העצב בחיים שלי היה הכתיבה, משהו שלא הבנתי אז, כי חשבתי שלכתוב ולחפור עמוק בתוך עצמי זה מה שיגרום לי להבין טוב יותר מה קורה לי, אבל למען האמת, הייתי צריכה להשאיר דברים כמו שהם, ולא לבדוק הכל לעומק, לא לגרום לכל הדברים הכי שיטחיים בחיים שלי להיות כל כך חשובים ומיוחדים.
היה לי עצוב שהתרחקתי מאנשים שאהבתי אז, וביחד... שמחתי שקיבלתי את אותם חיי החברה, את אותם החיוכים שביקשתי אז.
שמחתי שיש לי בחיים מה שחלמתי שיהיה לי לפני כ"כ הרבה זמן, וכשאני נזכרת במוקד המרכזי שגרם ללב שלי לכאוב כמו שהוא אף פעם לא כאב, אני פתאום מחייכת. פתאום בא לי לחבק את אותו האדם כי זה הכל כל כך שטויות, איך יכולתי בכלל לתת לדבר כזה להפוך לחלק משמעותי בחיים שלי. נדהמתי מעצמי, ואז פשוט ישבתי וחשבתי בשקט... התחשק לי לרקוד לשיר לבכות מאושר דווקא, לחיות פתאום, כי טוב, כי טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Who's nothing