כולם אומרים שאני נראת טוב. טוב יחסית לבריאה אונקולוגית? טוב לגילי? טוב אבסולוטי? לפעמים אני משיבה שזוהי התגשמות האימרה הבל היופי ושקר החן. אני נראת טוב אבל כואב לי. לפעמים באמת יש כאבים חזקים יותר חזקים פחות. ולפעמים ה"צל" שמלווה אותי מהראשון לפברואר 2004 מתקרב עד לקצה אפי.כשהתחלתי לכתוב את הבלוג לא ממש ידעתי שהאיש שהיה איתי 26 שנה יחליט לקום וללכת. עוד לא הספקתי להסתגל למציאות החדשה שנכפתה עלי על ידי מחלתי וכבר אני נאלצת להתמודד פעם נוספת עם מציאות חדשה שנכפתה עלי. ל"צל" שלי הצטרף חבר נוסף "צל" נוסף .הם שונים במהותם, הם אפילו לא נראים אותו דבר.אני פוסעת כמו אישיות מאובטחת - מכל צד מלווה אותי "צל" שהו. מטבע הדברים בהיותי בריאה אונקולוגית ה"צל השני" יותר דומיננטי בימים אלו ,יותר קרוב,הרבה יותר קרוב, ואנחנו צריכים לערוך הכרות. שני הצללים,אל-אף שונותם,מזינים זה את זה והבלגן גדול. הימים עוברים תוך שאני מתפקדת צוחקת חיה ואפילו נהנת ממה שיש (3 בנים מקסימים למשל, אבא מדהים חברים תומכים תכול השמיים ספר טוב.....) אבל הלילות אוי הלילות קשים . אני מתקשה להרדם , חושבת על שני הצללים שלי משוחחת פעם עם זה ופעם עם זה וקמה אחרי 3 שעות שינה להכין כריכים לבן ה- 15 לפני לכתו ללימודיו.בשבת שעברה עשיתי MRI לקראת ביקורת של הנוירוכרוג שהוציא את הגרורה מהמוח. לבדיקה התלוו אלי שניים מבני שהיו בבית זה בן ה- 15 וזה בן ה-20 (חייל במודיעין ) המוזר הוא שנדירים המיקרים שהייתי הולכת לבדיקות או ביקורות בליווי של מישהו - דהיינו האיש שעזב וגם בשבת חשבתי שזה בסדר אם אסע לבדי. בני חשבו אחרת. שבוע קודם כהכנה לבדיקת קולונוסקופיה בשל ממצא חשוד בCT בטן התייבשתי כמעט עד הסף. אושפזתי ליומיים .יום אחד נמחק לחלוטין מזכרוני. הבן בן ה- 15 קרא לאביו וזה הזמין אמבולנס ופונתי לבית החולים. אבא שלי היה איתי בלילה. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם את כל הבלבלה הזו. אולי כדי להבהיר עד כמה התקרבו הצללים שלי זה לזה ואלי- עד הסף....
בשבת האחרונה הגיע בני הבכור מקורס הקצינים, שמחה גדולה.הכנתי ארוחת ליל שבת, אבא שלי וחברתו באו וגם האיש שעזב ואמו. "וכאילו הכל בסדר". אבל לא ,לא הכל בסדר.אבל "יש דברים גרועים יותר" .נהנתי מאוד לכבס לבני הצוער ,להכין לו את הדרוש לשבועיים הבאים, להכין לו 80 פנקייקים (כי הוא התחייב לצוות שלו).אז הצללים קצת התרחקו עד בוא שעות הלילה והצללים שבו להתקרב.ישנתי 3 שעות,קמתי ,הכינותי כריכים לבן הלומד,הסעתי את נצוער לתחנת הרכבת ,ושבתי הבייתה.
צל אחד,צל שני .ואני. אני מאמינה שבסוף הכל הסתדר. להתראות בנתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
