Tres bien ensemble
|
| 4/2009
לפעמים אני פשוט
משקרת
הכי פשוט שיש
לפעמים, לא- עכשיו, אני רוצה לבוא לכאן ולשפוך הכל מתוך הפה והעיניים והלב והידיים שלי לתוך המסך הזה, דברים כל כך ברורים שיש להם צורות בראש שלי וכשהם יוצאים החוצה אף אחד לא יודע מה לעשות איתם ואיך לקרוא אותם ואיך להבין. ואי אפשר, אי אפשר להבין. לפעמים אני קצת משקרת לעצמי וגם לאחרים, זורקת לאוויר מילים גדולות שקשה לעמוד מאחוריהן, ואני לא יודעת, על מי אני מנסה לעשות רושם, אני עייפה מזה כבר. אני כל כך עייפה שבא לי להתפשט וללכת לישון ואני עייפה מדי אפילו בשביל זה. זה כאילו, עברה התקופה של "להיות לבד זה הכי כיף שיכול להיות ואני לא צריכה כלום חוץ מזה", כי התקופה הזאת עוברת וחוזרת אחת לכמה זמן, ועכשיו היא עברה. והשבוע אמרתי למיכל במשך שלוש שעות שמה שאני הכי צריכה עכשיו זה מישהו ריק כמוני שיקח אותי בלי שום משמעות ויחזיר אותי למקום בדיוק אחרי חודש. אז כנראה שהמטבע הזה התהפך היום כי אין לי כח לביטחון המזוייף הזה יותר. אני צריכה את זה נורא, אני צריכה לצלם את התמונות האלה, ואני צריכה את אי-היכולת לזוז כי מישהו גדול וכבד שוכב מעלי ומונע ממני לקום כי הוא רוצה שאני אתן לו את ההרגשה שהוא רצוי באיזשהו מקום, ואני צריכה פשוט חודש אחד, ואני צריכה ידיים בשיער, ואפים בצוואר, וראשים על הבטן, וידיים על המתניים וחולצות על הריצפה. ולא אכפת לי איך זה נשמע כי נמאס לי להשתיק את הקול הזה כל הזמן, הרי הוא נמצא בתוכי ולוחש לי כל הזמן ואני מחייכת בהפגנתיות ומתעלמת בכוונה, וכלפי חוץ אני בטוחה לחלוטין שזה הדבר האחרון, אז כנראה שלא.
*
והיום חשבתי לעצמי שזה בסדר גמור להסכים בתוך עצמי שאני בכלל לא צריכה איתי מישהו שלא עושה עם עצמו כלום ורואה רק טלוויזיה. אני לא חייבת להתאים לכולם.
*
והחופש הזה נהדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
