| 5/2009
תן לי לכתוב לך משהו שוודאי יימחק
תן לי לכתוב לך משהו שוודאי יימחק מהראש שלי בקרוב
תן לי לכתוב משהו שנמחק בימים אלה ממש מהפנטזיות הכי פרועות שלי
תן לי לבטא במילים ואותיות מסודרות, שורות שורות של שום דבר בעצם
שום דבר שיקרה או יתגשם או יכול להתקיים בכלל במסגרת הזו
שנקראת החיים שלי
אבל רגע לפני,
לפני שאני אמשיך
תן לי להכניס כמה מילים:
אני
שונאת לחזור הביתה לפעמים ולהרגיש איך בתוך הראש שלי, המשפט "אני שונאת
לחזור הביתה לפעמים" מתנדנד לו לאיטו מצד לצד ופוגע בכל מה שיש בדרך.
אבל זה לא ש
זה
לא שרע לי (אני תכף אמשיך לכתוב לך, רק עוד קצת.) ממש טוב לי בעצם, ממש.
אני צריכה להודות על הכל, הכל מסתדר לי, אני מקבלת מה שאני רוצה, אני לא
צריכה יותר כלום מעבר, אני שונאת להגיד "לא טוב לי" כי אני לא באמת מאמינה
בזה, אם אני רוצה שיהיה לי טוב יותר אז אני קמה ועושה משהו כדי שזה יקרה.
אבל אתמול אחרי עוד ויכוח בן שתי דקות עם יהלי בנוגע למין ואהבה, אמרתי,
"אני רק רוצה שמישהו יחתום עלי לחודש ואז יחזיר אותי חזרה למקום". (אז
תחתום עלי)
ו
לעזאזל, דברים לא שגרתיים, אתמול דיברתי בטלפון עם
המפקד שלי במשך שתים-עשרה דקות על דברים טובים, ואמא שלי הכינה לי סושי
במיוחד בשבילי, ואני מטיילת המון (לטייל, המון, יוצא לכם? כדאי.) ולפני
כמה ימים אחותי ילדה, אחותי ילדה, הייתם מאמינים? עזבו את זה שאני דודה,
האחות שפעם גרה איתי בחדר ולמדה לבגרויות בתנך וחשבון וספרות והיתה לוקחת
אותי לגן ובכלל. אז היא- ילדה. ואפילו בבסיס, יש לי שלוש ארבע חמש בנות
שיכולות בהחלט להיקרא חברות, ואם אני מוצאת את עצמי מהלכת לבדי, תמיד אוכל
למצוא שם מישהו שישמח לדבר איתי, או לפחות אני איתו. ואנחנו הולכות
למסיבות שזה מוזר ולא שגרתי לכשעצמו, אנחנו הולכות ונראה לי שאיפשהו אנחנו
חושבות שאנחנו יותר מדי טובות כדי באמת להרגיש חלק מ"זה". אנחנו מעל זה
בעצם. אני מתעלמת מכל הסיגריות והגועל ומתרכזת בלנוח במשך כמה שעות. ואני
מסתכלת מסביב ושואלת את כל הבנות האלה, "מי מכן חוזרת הביתה וכותבת לעצמה
את הדברים האלה? את השטויות, ההבלים, הקשקושים." (מי מכן רוצה עוד לתת
לעצמה להאמין שיש בה יותר.) ואני מסתכלת על כל הבנים האלה ושואלת, "למה
אתם עדיין מתעקשים להתנהג כאילו אני צריכה להרגיש רע עם מה שאני?" (כי אני
לא רוצה להרגיש ככה, אני רוצה לאהוב את עצמי ובעוד חמש-שש שנים לחתוך עם
אחד מכם סלט ולקרוא ביחד ספרים במיטה, זה אפשרי? אחד מכם יהיה פנוי לזה
באותה תקופה?) ובכלל, בשבוע שעבר כאמור, נסענו לטיול בגליל, השבוע הזה כבר
הספיק לטשטש לי את הזכרונות ואני רוצה שוב, כמו ילד קטן, כי זה אדיר,
השחרור הזה.
וזהו, (עברה כבר שעה שלמה מאז שהתחלתי, אז אני אמשיך)
אני יודעת שזה לא יקרה וזה בסדר גמור.
אתה
יודע, בכל פעם שאני עוברת לידך ואנחנו זורקים אחד לשני איזה חיוך מטופש או
בדיחה מגוחכת הרגליים שלי לוקחות אותי בחזרה לכיתה ח' ואני מרגישה כמו
הילדה הקטה שמאוהבת לחלוטין במישהו שמבוגר ממנה בשנתיים ובעצמו הוא עדיין
ילד קטן, ואני נוטה להאמין שאני לא אחת כזאת, שמסתכלת על בחורים סמכותיים
יותר ממנה ונמשכת אליהם בגלל הדרגה או התפקיד, אף פעם לא הייתי כזאת ואני
לא רוצה להתחיל עכשיו, בצבא. אבל אתה גורם לי לדמיין שבימי שישי אחת
לשניים או שלושה שבועות כשתצא הביתה ותגיע לצפון אחר הצהריים תתקשר אלי
ונקשקש על מה שהיה השבוע ואף אחד בכלל לא צריך יהיה לדעת, רק אנחנו נדע.
ואז בשבת אחת לשניים או שלושה שבועות אני אקח את האוטו ואסע אליך ונבלה
יום שלם בטיולים ונראה אחד לשני מקומות שכבר היינו בהם או שעדיין לא. אני
יודעת שאין שום סיכוי שזה יקרה וזה בסדר גמור מבחינתי. אבל אני מדמיינת
אותך כל הזמן דוקר אותי, דוקר אותי עם הזיפים שלך ועם הבדיחות העוקצניות
ועם הידיים, הידיים כמובן אמורות להיות בכל מקום, בתמונה הזאת בראש שלי,
שקשה בכלל לעלות על הדעת איך זה כן קורה לאנשים אחרים. ונביא שמיכה
וספרים, כל אחד עם הספר שלו, אתה עם היד מאחורי הראש מחזיק את הספר ביד
אחת ואני נשענת עליך. ואנחנו צוחקים ונוסעים ומדברים. ואני יודעת, בחיי
שכן, שאין שום סבירות שזה יקרה, וזה בסדר גמור מבחינתי. ואתמול בלילה
כשישבנו במשרד וניסינו להתרכז בענייני עבודה למרות כל העייפות, הסתכלת עלי
וניסיתי לקרוא את המחשבות שלך, הסתכלת עלי למשך שתי שניות ואני חשבתי
לעצמי שאני לא מספיק טובה בשבילך (רגע, שניה.) וכל כך רציתי לקבל ממך סימן
כלשהו לכך שזה לא נכון, רציתי שתקפוץ עלי כשאף אחד לא רואה ולא שומע ותגיד
לי שגם אתה רוצה, ושאתה יודע שלמרות שאני קצת משוגעת, יהיה לך קצת טוב.
ואני יודעת, אני יודעת שזה לא יקרה, וזה בסדר, כבר אמרתי. ובכל פעם שאני
אסתכל עליך בשנה וקצת שלפני, אני אשאל את עצמי איך זה שאצלך הכל בסדר, איך
אני מקבלת אותך ומזמינה אותך לתוכי ובטוחה שאתה אפילו לא שוקל את העניין,
זו פשוט אני. לא יודעת מה זה שמשך אותי אצלך כל כך מהר, כנראה העובדה
שהיית נחמד אלי בכלל בלי להכיר, כמו ילדה קטנה. הייתי רוצה שאתה תתחנן
שאני ארצה אותך ככה, הייתי רוצה שתסתכל עלי בעיניים מבקשות, אני יודעת
שכמו תמיד זה לא יקרה, עזוב, זה בסדר. (אבל: "עברנו
לצפון ואנחנו לא מתגעגעים, שואלים אותנו אם אנחנו משתגעים, ממש לא
משתגעים, כל פעם שאתם באים, זה לא יותר מסקרנות, רגש ישן שמתעורר כמו שזה
בא, זה כבר עובר, לא, זה ממש לא ברצינות" -שלומי שבן)
ובכלל,
"אם אתה חצי ידוען
עם רבע זמן אתה מוזמן לטעום אותי
אם אתה שחקן, רקדן, זמר, אמן חימר-
אני שוקעת תפוס אותי..." (שלומי, שוב)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
