Tres bien ensemble

אני רוצה שכל הקירות מסביב יהיו מכוסים בניירות לבנים שעליהם אוכל לכתוב לך באותיות גדולות וברורות מה אני חושבת עליך. הייתי רוצה לחתום איתך על הסכם. הודעות הודעות הודעות, ופלאפונים וקליטה וסוללה ובגועל הזה אני מתעסקת בימים האחרונים. והלב שלי עשה היום שני זינוקים באוויר כש-אחרי שבוע שלם שאני מנסחת ומוחקת, מנסחת ושומרת, מנסחת ולא שולחת לך אף הודעה, אחרי שבוע שלם שלא ראיתי אותך אני מקבלת ממך הודעה שבכלל לא היית חייב לשלוח. בייחוד כשחושבים על יחסי העבודה בינינו, הסדרי הכוחות, הבדלי המעמדות, (אני יכולה להמשיך עוד) אז לא היית חייב ושלחת בכל זאת אז יכול להיות שסתם שלחת בלי לחשוב ויכול להיות שהפעלת שיקול דעת וחשבת לאן זה עלול להוביל ומה יהיו ההשלכות... או שזו רק אני? אני לא רוצה שזו תהיה רק אני, אני רוצה שגם אתה תהיה חלק מהמשוואה הזאת. הייתי רוצה שנחתום על הסכם. יש לי כבר בראש את כל הרעיונות (ומבחוץ זה נראה כמו סרט רע מאוד) איך ניפגש ברמות מנשה על שמיכה וקפה מחורבן מארומה ומשחק קופסא וטונות של מתח מיני ואיך נקבע מהפעם הראשונה בזמן שתחבק אותי בשכיבה מאחור ותחשוב כמה זמן לא היה לך את זה, נחשוב ביחד איך לסיים את זה בעוד שלושה חודשים, אולי ארבעה או חמישה אבל לא יותר כי זה מסוכן ומיותר ומטופש וחייבים לחתוך אבל אי אפשר עכשיו כי כבר מאוחר מדי ואנחנו יותר מדי רוצים ואנחנו כבר נמצאים בתוך החיבוק הזה ו.. תן לי לשאוף אותך רגע פנימה ולהצמיד את הפה שלי לזיפים שלך. (הרגל ישן) ותלחש מה שאתה רוצה כמה שאתה רוצה, אתה יכול לצחוק עלי. כבר חשבתי בראש על הכל, פשוט הכל, חוץ מאחד-איך להוציא את עצמי מזה, כי זה מאוד רע בשבילי, הרעל הזה. חשבתי אולי איזו פשרה להציע לך כשלא תרצה יותר, או לא תרצה בכלל, אבל למה שלא תרצה, לעזאזל. להמשיך ללחוץ על זה? או לוותר כבר עכשיו? יכול להיות שעדיין לא מאוחר מדי להתחיל לוותר, יכול להיות שעדיין לא מאוחר מספיק... ואני חושבת איזו מטומטמת אני שאני מסתכלת עליך במשקפיים הלא נכונים וה-יותר-מדי-אופטימיים שלי, איך אני הופעת העל לטוב יותר, רך יותר, מתקבל יותר על הדעת, אפשרי, אופטימאלי, נח. ואיך כשאני מערבת בזה פתאום פלאפונים, מטענים, קפה מארומה ואת רמות-מנשה דברים מציאותיים.) זה הופך פתאום מגעיל יותר, פתאום המציאות מעורבת, זה כבר לא הסרט שלי, זה אמיתי, תופס נפח, הולך ונהיה בלתי אפשרי אז אולי עדיף להשאיר את זה בתחומי הפנטזיות והמחשבות האישיות שלי שבן הכל ואוד ואתה מדבר אלי כשאתה כבר נמצא מסביבי, עלי, איתי, ובתוכי. ואז אני מבינה, שנינו מציאותיים לעזאזל, שום דבר פה לא קסום ונקי וטהור הרי, אתה נמצא כרגע באיזו מסיבה מגעילה אצל חברים עם המון- אלכוהול, מוזיקה וכסף וצחוקים ו(כואב להודות) כוסיות, וכן, גם אני עד לפני חצי שעה ישבתי עם כולם בחוץ ואכלתי ושתיתי והסתובבתי לגמרי ודיברתי שטויות וצחקתי וצעקתי ביחד עם כולם ושאפתי פנימה כמה פעמים ולא היה לי אכפת, כי כרגע כל דבר דוחה שאמצא את עצמי עושה, יהפוך אותך לטוב יותר, נרדף יותר, רצוי יותר, מתקבל יותר על הדעת, מובן יותר, אתה כ"כ במקום עכשיו ולא צריך להוכיח את עצמך בכלל. והספר שלי, היום בצהריים, אחרי ההודעה השנייה, אמרתי לעצמי שאני חייבת להמשיך לשכב על הדשא ולהתרכז בלקרוא, רק לקרוא, ואז מצאתי את עצמי קוראת כל עמוד ארבע פעמים עד שהצלחתי לעכל. התפתלתי מרוב התרגשות על הדשא הזה. זה כאילו כל הודעה ממך היא בדיוק במקום אצלי, עכשיו. זה כאילו, חיכיתי לצלצול הזה והרטט הקצר כמו שלא חיכיתי כבר הרבה מאוד זמן. פשוט שכבתי שם וחשבתי. איך אני לא מצליחה יותר לקרוא בגללך או לחשוב על שום דבר אחר, איזה בזבוז זמן, אנחנו חייבים לקבוע זמן מוסכם מראש, אחרת זה לא ילך, ואולי זה לא ילך בכלל ואני סתם הוזה פה, וביום ראשון אתה שוב תחייך אלי את ה-חיוך-של-כולם שלך ואני כמובן אתרגש כולי ואענה לך איזו תשובה עוקצנית וחצי-מצחיקה ואולי תעבור לך בראש התמונה שלנו מתנשקים במקום הכי אסור שיש או במקום מותר באיזה סופשבוע, וזה יהיה רק אנחנו ואף אחד עוד. ועל מי אני מדמיינת וכותבת ומבזבזת פה בכלל את הזמן שלי, אתה לא באמת קיים, אני סתם הוזה, זה לא קורה לי באמת. זה לא יקרה לי באמת. דברים לא עובדים ככה. אז מה אם חיכיתי לשפוך את כל זה ועוד הרבה מעבר לתוך הפנקס. אז מה אם יש עוד המון. עוד רגע ירדו לי דמעות מהאוזניים, אני כל-כך רוצה אותך.

13.06
03:00