| 7/2009
אני מרגישה שאני לא יכולה להחזיק את עצמי יותר
(הנה
לקט מהמחשבות שעברו לי בראש לפני שעתיים כשעשיתי הליכה ושמעתי ברקע שירי
מסיבות: שאף אחד לא יודע שאני שומעת עכשיו שירי מסיבות. כולם חושבים בטח
שאני שומעת יוני בלוך או משינה, או שאף אחד בכלל לא חושב. שאני רוצה שיהיה
לי שיער חלק, חבר, פסיכומטרי, בית יותר גדול. חשבתי שאני רוצה ללכת לשומרי
משקל וכמה זה יועיל לי, לא רק בגלל ההפחתה במשקל (ב"ה.) אלא דווקא הצד
הנפשי יותר, הגיע הזמן לקבל איזשהו סוג של טיפול, אז אם זה אומר שאני גם
ארזה בדרך ואכניס את עצמי לסוג של משטר נורמלי שגם אוכל לעמוד בו, וגם
אקבל איזושהי תמיכה (איזושהי? איזו? מה אני מחפשת שם?) ואולי אפילו אעלה
לעצמי קצת את הביטחון, אז אדרבא. עברתי ליד מכונית ישנה ומאובקת שחנתה
מתחת לעץ והיתה מלאה כולה בפרחים ורודים וחשבתי כמה היא יפה ומקושטת, היא
נראתה חצי-בדרך לחתונה וחצי עייפה. וראיתי מישהו מהשכבה שלי עומד על שפת
המדרכה ומעשן (ודווקא המעשן הזה לא נאמר בשום טון מזלזל או ביקורתי, אלא
סתם ציינתי פעולה, כי הבחור הזה, למרות שמעולם לא טרח להתקרב אלי יותר
מדי, הוא דווקא בסדר) ועכשיו אני חושבת שאין לי כח לנסח מחדש. פשוט אין לי
כח ואני רוצה כבר לישון. אז הוא עמד ועישן ועברתי מאחוריו וזיהיתי אותו
ולא אמרתי כלום, אחרי עשר שניות הסתובבתי והוא כבר לא היה, כנראה אספו
אותו. עברתי ליד הספסל שישבתי עליו עם עופר יום לפני פולין ועלה בראשי
הרעיון לשאול אותו אם הוא זוכר שכשהייתי בפולין הוא שלח לי הודעה שכשאחזור
הוא ייתן לי את החיבוק הכי ארוך בעולם, ואז נזכרתי שאני זוכרת את ההודעה
הזו כבר יותר משלוש שנים וזה לחלוטין לא נורמלי. ועברתי ליד ילדים דתיים
ותהיתי מה הם חושבים עלי, ואם הם בכלל הסתכלו, ראו שאני עוברת לידם. עברתי
במעבר חציה ובמכונית שחיכתה ישבה נהגת שהסתובבה לאחור ודיברה עם מישהו
וממש ניסיתי לראות עם מי היא מדברת, ילד או ילדה, ככל הנראה. משהו שאף פעם
לא ישתנה זה העובדה שכשמבוגרים חולפים על פני אני תמיד אשאל את עצמי אם הם
נראים כאילו הם חושבים לעצמם שאני כל כך צעירה וברת מזל. שאני צריכה להנות
מכל רגע עכשיו.
אני מנסה, מנסה כל כך להנות, אבל הנה, לפני יומיים
אמא דיברה איתי על הצד הזה באופי שלי, שמשתדל כל כך להנות ולהספיק הכל כל
הזמן, מסתבר שאני כל הזמן רצה לאנשהו ולא עוצרת לרגע, ומתנגן לי בראש
ה"קחי קצת חופש" שיהלי אמרה לפני חצי שנה והיתה לי מאז הדממה שלמה בצבא
ושום דבר לא עוזר. גם השבוע פתאום בצבא התעורר העניין הזה של הלחץ הנפשי
התמידי שלי. כמה שאני צוחקת ומשוגעת ומתפרעת, פתאום שמים לב שאני נורא
לחוצה, לא מסוגלת להירגע ולהישאר שלווה למשך רבע שעה. ואני ממש רוצה
להאמין שאני כן יכולה, לא מזמן הייתי בצפון עם קבוצת אנשים שלא קשורה לצבא
ולא לחברים "מהבית", שכבתי לבד על הדשא וקראתי את "רומן רוסי", אחד מהם
עבר לידי ואמר "אני מת על השלווה שלך, בן אדם" (הוא מעשן כבד, אבל צריך
לתת לכל אחד הזדמנות) אמרתי לו שדווקא אומרים עלי הרבה שאני נורא לחוצה
ולא רגועה אז הוא אמר שאני יודעת לתפוס את הפינה שלי ולהירגע בה בשקט. או
משהו בסגנון. להירגע להירגע אבל בדרך חזרה מההליכה אמרתי לעצמי שאם אני לא
אגיע ואגלה שהוא שלח לי הודעה אני אחנוק מישהו. ויהלי, תודה לאל, עדיין
מקשיבה לכל הניתוחים המיותרים שלי. הרי על מה לעזאזל הוא חושב לעצמו שם,
בצבא. לא משעמם לו? לא היתה לך חברה תשעים שנה! אתה לא רוצה כבר מישהי
להיות איתה. ("מה אתה צריך עוד, מלבד מישהי שתצחיק אותך?") הלוואי והיה לי
אומץ לשאול אותך את כל מה שאני רוצה לדעת. יהלי אמרה שאני פוחדת, היא
צודקת אבל אין פחד יותר לגיטימי מזה כרגע. אני לבד ונמאס לי ואני הולכת
לישון, ואני יודעת שעד שהסיפור הזה לא ייגמר בצורה הכי מכוערת שיש אני לא
ארגע, (כי אני צריכה להיות כמה שיותר טוטאלית ודרמטית) ולא אשכח מזה, לא
אעזוב את זה, ולא אעבור הלאה. אני כבר חודשיים מחפשת בראש מילה שתתאר את
מה שאני עושה לעצמי. תדמיינו מן תנועה מעגלית כזאת שהולכת ונכנסת פנימה
יותר ויותר חזק (סוגשל כמו שמחברים את האייפוד למחשב, ויש את החצים
שמסתובבים בלי סוף ואי אפשר לעצור אותם לעולם?) אז לפעמים אני ממש מדמיינת
את כל הרעל הזה נכנס לי לתוך הבטן וממשיך להסתובב בלי הרף, אני לא יכולה
לעצור את זה ואני אפילו רוצה להמשיך להוסיף שמן למדורה הזאת, אם אפשר.)
01.07 23:00
אחרי כל ההתכתבויות:
"...כל
זה ואני מחזיקה את עצמי מלהמשיך לשלוח ולשלוח אז שוב אני כותבת ומוחקת
וכותבת עד הפעם הבאה שאשבר ואחליט לשלוח בלי לחשוב יותר מדי. איזה שבוע
קשה זה היה, בכלל התקופה האחרונה לא פשוטה, לא ברור לי למה. אני תוהה, מצד
אחד אם חשפתי את עצמי יותר מדי (כנראה שכן.) ומצד שני רוצה להגיד לו כבר
שיפשיט אותי ושפשוט יעשה את זה ונגמור עם זה מהר, רק שלא יגיד שאין משיכה
רק שלא ימצא איזה תירוץ אחר במקום לדבר על המשיכה הארורה הזו. זה כאילו
אכפת לי ממנו הרבה יותר מאשר מעצמי, בזמן האחרון. זה כאילו אני מעדיפה
בכלל לא להיות פה ושרק הוא יהיה.. (והרי, מי הוא בכלל?) מה זאת אומרת
"תלוי מה תגידי..."? הנה, אמרתי, ולא יצא לי מזה כלום אז בשביל מה? בא לי
להגיד לו את האמת, שהוא כל כך לחץ עלי לספר לו ואז ייבש אותי לגמרי ולא
ענה יותר, ומצד שני (כמה צדדים בכלל יש לסיפור הזה?) אני חוזרת מהיום
הארוך והמסויט (אפשר לומר?) הזה לבסיס ומגלה מייל ממנו (לחלוטין בענייני
עבודה, מייל בתפוצה רחבה לבערך עשרה אנשים)וזה אומר שהוא קפץ לפה היום
באמצע השבוע ודווקא אז לא הייתי (אבל-הכל לטובה... לא?) ומאיה אומרת שהוא
שאל איפה אני. זה הכל. (...) "
השבוע כשחשבתי שלא אכפת לי מכלום אמרתי למישהו מאוד בעקיפין שאני מתגעגעת אליו והוא לא אמר לי את זה בחזרה.
"אני שומע נימה של אני מתגעגעת בקולך?"
"כן אבל לא שמעת את זה ממני"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
