אני מזעזעת
(כי ככה. כי איך זה שאת יכולה להרגיש לבד במשך המון המון זמן ופתאום מגיע מישהו שעומד מתחתיך ומוכן לתפוס אותך אם רק תסכימי להגיד לו כן אבל את מתחמקת ובורחת ומתחבאת לו בכל מיני פינות. איך אפשר ככה? הבן אדם נחמד אלי בסך הכל,והוא סוג של מקסים, והוא גם מצחיק אותי שזה פחות או יותר הדבר הראשון שמושך אותי אצל בני אדם באופן כללי. אז למה לא? למה לא לתת לו צ'אנס? כי אם אני אראה על ההתחלה שזה לא זה אז בחיים לא יהיה לי אומץ לחתוך? ואז מה אני אעשה אז... למה הייתי צריכה להגיד לו שאני מסובכת מעל הראש עם מישהו אחר. למה. עכשיו הוא בטוח שיש לי איזה בחור אחר מהצבא, אבל אני לא, אין לי כלום, אף אחד. התכוונתי בקטע הרבה יותר מתוסבך ודבילי מזה. התכוונתי בתוך הראש שלי. אני מתוסבכת מעל הראש עם מישהו מהצבא בתוך-הראש-שלי. אז אל תגיד לי בהצלחה עם הבחור מהצבא ושאני נראית אחלה בחורה. אולי אני אחלה אבל אני דבילית לפעמים. ואפילו לא הסכמתי לתת לו את הטלפון שלי.)
או, פשוט, כל הקטע הזה בקצרה:
אני מזבזבזת את הזמן שלי על מישהו שאין לי שום סיכוי איתו (!!!!!) בזמן שאני מסרבת למישהו אחר שבאופן מפתיע רוצה להיות איתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
